פסק-דין בתיק עא 2021/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט א. קידר), מיום 9.2.04, בת"א 25513/01, לפיו נדחתה תביעת המערערת לחייב את המשיבה להשיב לה סכום של 37,968 ש"ח, שבו חויבה בגין עסקות טלפוניות שהוכחשו על ידי מחזיקי כרטיסי אשראי.

1.                    רקע

(א)                המערערת, חברה העוסקת ביבוא ובמכירת מוצרי עץ, התקשרה עם המשיבה, תאגיד עזר בנקאי, לקראת סוף שנת 97 בהסכם לפיו תכבד המשיבה חיובים שתחייב המערערת בגין מכירות בכרטיסי חיוב כנגד תשלום עמלה למשיבה בגין כל עסקת אשראי (להלן: "ההסכם הכללי").

(ב)                 כשנה לאחר מכן, חתמו הצדדים על "נספח הזמנות טלפוניות והזמנות בדואר", המסדיר ביצוע עסקות כאשר הלקוח איננו נוכח פיזית בבית עסק (להלן: "הנספח").

(ג)                  ב- 27.6.00 וב- 29.6.00 ביצעה המערערת עיסקאות טלפוניות למכירת מוצרי עץ בתשלומים בסכום כולל של 37,500 ש"ח. אישור המשיבה לעיסקאות אלו התקבל בהתאם לתנאי הנספח.

(ד)                 ביום 20.7.00 שלחה המשיבה למערערת הודעה כי חייבה אותה בסכום העיסקאות הטלפוניות הללו שכן מדובר ב"עיסקאות במסמך חסר", אשר מחזיקי כרטיסי האשראי התכחשו לביצוען.

(ה)                המערערת פנתה למשיבה בדרישה כי תשיב לה את סכום העיסקאות, ומשלא נענתה, עתרה בתביעה בטענה כי התנהגות המשיבה מהווה הפרה של ההסכם, ניהול מו"מ שלא בתום לב, הפרת חובת הגילוי ורשלנות. 

2.                   פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא קבע כי העסקות נשוא התביעה הינן עסקות במסמך חסר, בהתאם להגדרה שבסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו- 1986 (להלן: "החוק"). המערערת ביצעה עסקות אלו בטלפון, מבלי שהוצג לה כרטיס האשראי.

(ב)                 בהסתמך על סעיף 10 לנספח, על פיו אישרה המערערת את חיובה במקום שבו מתכחש בעל כרטיס לעסקה, קבע בית משפט קמא כי הסיכון של עסקה טלפונית  הוטל על המערערת. אי אפשר להטיל, כך נקבע, חובה על חברת האשראי לבדוק בכל פנייה טלפונית היכן נמצא בעל כרטיס האשראי.

(ג)                  בית משפט קמא דחה את טענת המערערת כי סעיף 10 לנספח הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד בקובעו כי לבעל עסק עמדה טובה יותר מאשר למנפיק כרטיסי האשראי לבדוק את הכרטיס. משנטל בעל עסק על עצמו את הסיכון לבצע עסקה טלפונית במסמך חסר, אין הוא יכול לטעון לקיפוח, כך נפסק. 

(ד)                 באשר לטענה כי בדמי העמלה שבהם חויבה המערערת יש אלמנט ביטוחי, קבע בית משפט קמא כי זוהי טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. להוכחת טענה זו הביאה המערערת אך עדה אחת מטעמה, ובית משפט קמא סירב להתבסס על עדותה היחידה. בית המשפט דחה גם את הטענה שהמשיבה התרשלה שלא יידעה את המערערת על עסקות "עוקץ" שנעשו בעבר.

(ה)                בית משפט קמא קבע כי המערערת נטלה על עצמה את הסיכון כאשר ביצעה עיסקה טלפונית במסמך חסר, וכשמסרה את הסחורה מבלי שקיבלה תשלום מראש ולפיכך דחה את התביעה.

3.                    טענות המערערת

(א)                לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בנקודת המוצא לדיונו שהמערערת נטלה על עצמה במודע את הסיכון הכרוך בביצוען של עסקות מרחוק. בכך, התעלם בית משפט קמא מן הטענה שהמשיבה הפרה את חובת הגילוי החלה עליה בשלב הטרום חוזי ובשלב שלאחר חתימת ההסכם ביחס לסיכון הכרוך בביצוע עסקות מרחוק. המידע שלא גולה, כך נטען, הינו מידע שבידיעתה הבלעדית של המשיבה וחברות אשראי דוגמתה, ובשל הפער במידע יש להטיל על המשיבה חובת גילוי כאמור.

(ב)                 עוד טוענת המערערת כי פסק דינו של בית משפט קמא מתעלם ממשמעות אישוריה של המשיבה לביצוע העסקות מרחוק. המשיבה ניסתה לרוקן אישורים אלו מתוכן בטענתה כי אישורה לעסקה התייחס אך לכך שלמחזיק הכרטיס יש מסגרת אשראי לביצוע העסקה וכי בעת מתן האישור, הכרטיס לא מדווח כחסום. טענה זו סותרת את הוראות התפעול המפורטות ואת העובדה כי נדרש אישור טלפוני מעל לסכום עסקות שונה בהתאם לשאלה האם מדובר בעסקה רגילה או בעסקה במסמך חסר. לשיטתה של המערערת אישור המשיבה לעסקות מבטא את מסגרת הסיכון שהמשיבה הסכימה לקחת על עצמה כאשר יצרה למערערת מצג שעם קבלת אישורה אפשר לראות העסקה כגמורה, והאישור נועד להגן על המערערת מפני מקרים בהם עלול להיות שימוש שלא כדין בכרטיס.

(ג)                  המערערת משיגה אף על הכרעתו של בית משפט קמא במישור הראייתי. לטענתה, קביעתו של בית משפט קמא שאין הוא מוכן לסמוך על עדותה היחידה של מנהלת המו"מ מטעם המערערת שהעידה שהוצג לה שבתשלום העמלה יש אלמנט ביטוחי יצרה מצב בלתי אפשרי שבמקום שבו השתתפו במו"מ שני אנשים בלבד, תהא תמיד יד המוציא מחברו על התחתונה. המערערת מדגישה כי בענייננו מדובר בעדות ישירה של נציגת המערערת אודות המו"מ כשמנגד העידה נציגת המשיבה בדבר מנהגיה בפגישות בדרך כלל, וציינה שאיננה זוכרת את פגישתה עם נציגת המערערת.

(ד)                 המערערת מוסיפה כי הפרשנות שנתן בית המשפט לסעיף 10 לנספח שגויה אף היא.

(ה)                 בית משפט קמא שגה, כך טוענת המערערת, אף בדחותו את טענות הרשלנות שהועלו על ידי המערערת. לטענתה, התרשלה המשיבה בכך שלא עדכנה את הוראות התפעול כך שיכללו המלצה לוודא את פרטי מקבל המוצרים ולא רק את פרטי המזמין, פעולה אשר יכולה היתה למנוע את הנזק. רשלנותה של המערערת התבטאה אף בכך שלא הזהירה את המערערת כי מדובר בעסקה חריגה לבעלי הכרטיסים הספציפיים ולא ביצעה אימות עם מחזיקי כרטיסי האשראי. המערערת מדגישה כי נוכח פרשנות המשיבה את סעיף 10 לנספח, היה עליה לנקוט במשנה זהירות הן ביחס לגילוי הסיכון והן ביחס למתן האישורים. משלא עשתה כן, יש לקבוע כי התרשלה.

(ו)                  לסיום, טוענת המערערת כי פסק דינו של בית משפט קמא יוצר מדיניות משפטית בלתי ראויה המחלקת את הסיכון בין הצדדים באופן בלתי צודק הן במישור תום הלב, הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. בהקשר זה מציינת המערערת כי הודעת המשיבה בדבר חיוב המערערת ניתנה זמן רב לאחר ביצוע העסקה, דבר אשר מנע מהמערערת את האפשרות למזער את נזקיה, להשיב הסחורה לידיה ולשתף פעולה עם הרשויות בנסיון לתפוס את מבצעי "העוקץ".