פסק-דין בתיק עא 2006/05

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת חנה ינון), מיום 10.3.05, בת"א 58977/00, שדחה תביעה כספית בסך 361,981 ש"ח שהגישו המערערים נגד המשיב, וחייב אותם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ש"ח.

1.                    העובדות הצריכות לעניין

(א)                ביום 31.10.94 התקשרו מערערים 2-1 (להלן:- " המערערים") והמשיב בהסכם  (להלן:- " ההסכם") להקמת חברה לניהול חקירות פרטיות ומתן שירותים משפטיים, היא המערערת 3 (להלן:- " החברה").

(ב)                 בכתב התביעה בבית משפט קמא טענו המערערים, שתכלית ההסכם הייתה להקים חברה לצורך שותפות בין הצדדים; שהמשיב לא מילא חובותיו על פי ההסכם על אף שקיבל מהם סכומי כסף, ושהסתיר מהם הכנסות שגבה. המערערים תבעו השבה של התמורה ששילמו בקשר עם ההסכם בסך 25,000 דולר, וכן סכומים נוספים ששולמו לחברה בגין עבודות שביצעה (137,242 ש"ח מהבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן:- " הבנק") ו-8,000 ש"ח ששולמו על-ידי עיריית תל אביב), ושהמשיב עשה בהם שימוש לפרעון חובות של עסקו הקודם. המשיב מצדו טען, כי אין מדובר בהסכם שותפות, אלא בחוזה למכר החברה, ושהוא מילא את כל חיוביו על פי ההסכם.

(ג)                  המערערים גרסו שהמשיב התחייב להביא לקוחות ולתרום מניסיונו המקצועי הקודם; הם שילמו למשיב, על-פי ההסכם, 25,000 דולר ורכשו ציוד משרדי ומערכות מחשב לצורך הפעלת המשרד. המשיב לא קידם את עסקי החברה, לא הביא לקוחות ולא ביצע את העבודה שהתחייב לה בהסכם. תחת זאת, קיבל המשיב כאמור סכומי כסף מלקוחות של החברה, ועשה בהם שימוש לפירעון חובותיו.

(ד)                 המשיב גרס כי עיסקו נמכר למערערים, שהכירוהו זמן רב קודם לחתימת ההסכם, וידעו מיהו ציבור לקוחותיו. הוא הסביר למערערים כי לחברה חוב עיסקי לבנק הבינלאומי הראשון, וסכומי הכנסות יוזרמו קודם כל לכיסוי חובותיו העיסקיים לבנק, וזאת כדי שהבנק ימשיך לעבוד עם החברה. הדבר נעשה בידיעת והסכמת המערערים, שלא פנו מעולם לבנק בדרישה להחזר כספי. רק בחודש יולי 2000 "נזכרו" המערערים כי כספם הועבר שלא כדין כביכול לבנק. במסגרת ההסכם התחייב המשיב, לאחר מכירת העסק על ציודו וזכויותיו בו, ללוות את המערערים בעבודתם במשך חודשיים בלבד - עד 31.12.94. לאחר תקופה זו התחייב המשיב לעבוד 8 שעות שבועיות בלבד כנגד תגמול בסך 1,500 ש"ח, וזאת לתקופה לא מוגבלת. בחלוף חודשיים מאז חתימת ההסכם מנעו המערערים מהמשיב להיכנס לעסק, ושכרו מנהלים חדשים. מתוך 25,000 דולר שהתחייבו המערערים לשלם לו, הם שילמו רק 20,000 דולר. המערערים קנו עסק חי, ודירדרו אותו בתוך זמן קצר.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא סקר את גירסאות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בעדויותיהם ובחקירות הנגדיות. מערער 1 (להלן:- " המערער") העיד כי הבנק היה לקוח מרכזי של החברה, אך לא זכר נוהלי עבודה מולו, שכן האירועים ארעו למעלה מ-8 שנים לפני מתן העדות. עוד אישר המערער כי הבנק שילם לחברה כסף. המערער הכחיש שהבנק העביר לחברה 15 תשלומים בשנת 1995. מנגד העיד המשיב, כי המערערים ידעו, לאחר בירור עמו ועם הבנק, שהסכומים שיגיעו מן הבנק ישולמו תחילה לחשבון הקודם של העסק, ורק סכומי כסף "פנויים" יועברו לחשבונה של החברה. עניין זה היה ידוע למערערים, ובכל זאת רכשו את העסק. אשר לסך 25,000 דולר שהיה אמור המשיב לקבל מהמערערים - המשיב העיד שהוא קיבל 20,000 דולר בלבד, ושהמערערים ביקשו שיקזז 5,000 דולר שהגיעו לו מסכומי כסף שיועברו לחשבון.

(ב)                 בית משפט קמא בחן את ההסכם, וקבע שלשונו מלמדת על כוונה למכור את העסק כולו, לרבות זכויות השכירות במשרד, הציוד, התכולה, המוניטין ומלאי הלקוחות. המשיב התחייב לעבוד בחברה פרק זמן קצר וקצוב בן כחודשיים, לצורך ליווי מקצועי לעת קצרה במטרה להקל על המערערים עם תחילת פעילות החברה החדשה. בתום אותם חודשיים היה על המשיב לעבוד 8 שעות שבועיות בלבד, בתיאום עם המערערים, ושכרו אמור היה להיות 1,500 ש"ח לחודש.

(ג)                  בית משפט קמא קבע שהמערערים קיבלו את כל שהובטח להם עת התקשרו בהסכם, ואם לא צלחה דרכם בניהול המשרד אין להם לתלות את האשמה במשיב. לפיכך דחה את תביעתם להשבת 25,000 דולר ששילמו לפי ההסכם.

(ד)                 בית המשפט קמא דחה גם את התביעה לתשלום 137,242 ש"ח. בית המשפט האמין לדברי המשיב, שטען שהסכום הנ"ל היה פרעון חוב של העסק הקודם לבנק - חוב שנוצר לפני יצירת החברה, ושהיה על המשיב לשלמו כדי שהבנק ימשיך לתת לעסק ליווי פיננסי גם בעתיד. בית משפט קמא ציין, שעקרונות העבודה בתחום הליווי הפיננסי היו אמורים להיות מוסדרים בהסכם והבנק היה לקוח מרכזי; מסיבה זו אין לחייב את המשיב בתשלום חוב עסקי לבנק ששולם בשנת 1995. בית משפט קמא זקף לחובת המערערים גם את השיהוי בהגשת התובענה (התובענה הוגשה קרוב ל-6 שנים לאחר מעשה).

(ה)                אשר לסך 8,000 ש"ח ששילמה עיריית תל אביב - בית משפט קמא דחה גם עילה זו, בקובעו  שפרטיו, מועדו ומטרתו של התשלום נותרו עלומים.

3.                    הערעור

המערערים משיגים על פסק הדין, וטוענים כדלקמן:

(א)                המשיב הפר את ההסכם כשלא פעל לטובת החברה, לא הביא לקוחות ובעיקר - גזל את הכנסותיה לכיסו. החברה הוציאה חשבוניות בגין סכומים שנטל המשיב, ושילמה בגינם מס הכנסה ומע"מ. התנהלות המשיב היא שהביאה לקריסת החברה.

(ב)                 הגנתו של המשיב הייתה דלה ביותר, והוא אף אישר בכתב ההגנה שהוא התחייב להעביר לחברה את ההכנסות שיתקבלו מהבנק. הטענה היחידה שנטענה בכתב ההגנה לגוף העניין הייתה שהמערערים דרדרו את העסק, ושהכסף שהתקבל מהבנק הועבר לחברה לאחר קיזוז של סכומים שהגיעו למשיב מכוח ההסכם. המשיב לא פרט את טענת קיזוז, ואף לא פירט את הסכומים שקיזז.

(ג)                  פסק דינו של בית משפט קמא אינו מנומק כנדרש בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

(ד)                 בית משפט קמא קבע שהסכום ששילם המשיב לבנק היווה פירעון חוב בית העסק לבנק טרם יצירת החברה, והיה על המשיב לשלמו כדי שהבנק ייתן ליווי כספי לבית העסק בעתיד. לטענת המערערים, קביעה זו אינה מעוגנת בחומר הראיות ואף לא נטענה בכתב ההגנה. לטענתם, הבנק היה לקוח של החברה, והוא שחב לחברה כסף. הבנק לא נתן ליווי פיננסי לחברה, והחברה מעולם לא חבה כסף לבנק. כמו כן, ההסכם לא חייב את המערערת לכסות את יתרות החובה של המשיב לבנק או לכל גורם אחר. לפי ההסכם התחייב המשיב להעביר את כל הכנסות העסק לחברה, והוא הפר התחייבותו זו. לטענת המערערים, חל שינוי חזית על אף שהמערערים התנגדו לו.

(ה)                בית משפט קמא קבע שהמשיב העביר סכום כסף לבנק, וטענה כזו לא נטענה על ידי המערערים. המערערים טענו שהמשיב נטל את הכסף לכיסו. בית משפט קמא לא התייחס לעובדה שהמשיב וה"עסק" שקדם להקמת החברה - חד הם. בית משפט קמא גם לא ייחס את המשמעות הראויה לכך שנמכר "עסק חי".