פסק-דין בתיק עא 1922/02

1.       ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט ישעיהו שנלר) מיום 21.3.02, לפיו נדחתה תביעת המערערים לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת מכונית.

רקע עובדתי:

ביום 7.11.00 בשעות הערב המאוחרות, החנה המערער 1 (להלן: "המערער") מכונית הרשומה על שמו (להלן: "המכונית") בסמוך ל"פיצוחיה" ברחוב אבן גבירול בת"א. 

המערער יצא מהמכונית לקנות בקבוק שתיה. כשיצא מה"פיצוחיה", גילה כי המכונית נגנבה.

המכונית היתה מבוטחת אצל המשיבה, אולם זו סירבה לשלם את תגמולי הביטוח. לאור זאת הגיש המערער תביעה כנגד המשיבה.

המערער טען כי נעל את המכונית והפעיל את אמצעי המיגון. לחלופין, טען כי במידה ויקבע בית המשפט כי מפתחות המכונית הושארו בתוכה אזי, לפי הפסיקה, מכיוון שהחנה את המכונית בסמוך לחנות ובאופן שנמצאה תחת פיקוחו, על הביטוח לחול.

פסק-דינו של בית משפט השלום:

      3.   בית משפט השלום קבע מבחינה עובדתית כי המערער השאיר את המפתחות במכונית, ולא כטענתו, כאילו הניחם בדלפק. די בכך, על מנת לדחות את התביעה. בית משפט השלום סמך קביעתו זו על כך שאין זה מובן מדוע המערער יצא החוצה מה"פיצוחיה" ורק לאחר מכן חזר ל"פיצוחיה" וחיפש את המפתחות. לדעת בית המשפט, אם אכן הניח המערער את המפתחות על הדלפק כטענתו, הרי אם בטרם הגיעו לדלפק ראה כי המכונית נעלמה, הכיצד לא חיפש מיידית את המפתחות?! אולם, גם אם ראה את העלמות המכונית משסיים לשלם, הכיצד לא בדק מיידית היכן המפתחות?! גם לגרסת המוכר ב"פיצוחיה" (להלן: "המוכר"), נושא המפתחות הועלה, ככל שהועלה, רק לאחר שחזר המערער וציין כי המכונית נגנבה. כמו כן, התיאור של חזרת המערער ל"פיצוחיה" כשהוא חיוור וכשטרם לכן לא ציין את נושא המפתחות אומר דרשני.

            יחד עם זאת, היות שהצדדים התייחסו לבחינת המצב המשפטי במקרה ובית המשפט יקבע כי המפתחות הושארו במכונית, בחן בית המשפט נושא זה.

            הפסיקה קבעה כי המבחן לתחולת הביטוח כאשר הנהג אינו נמצא פיזית בתוך הרכב הינו קיומו של קשר עין בין הנהג למכונית, תוך אפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב בעת הצורך. בנוסף, יש לבחון אם הנהג היה נוכח בסמוך למכונית בהתייחסות לגנב הפוטנציאלי.

            בית המשפט קבע כי בנסיבות דנן איבד המערער את השליטה על המכונית; מדובר בשעות הלילה והחשיכה, לכאורה לא ניתן לראות את הכביש מהחנות, המערער כלל לא ראה כי המכונית נגנבה, לא הוכח מקום חניית המכונית לעומת ה"פיצוחיה" ודווקא הניסיון לשים בפיו של המוכר כאילו ראה את המכונית אומר דרשני.

טענות הצדדים

      4.   המערערים טוענים כי טעה בית משפט השלום בכך שנסמך על עדותו ותמליל השיחה של החוקר מטעם המשיבה אשר שוחח בטלפון עם המוכר ב"פיצוחיה",   והעדיף את גרסתו "הטלפונית" של המוכר על פני גרסתו בעדותו בבית המשפט ובתצהיר עדות ראשית מטעמו.  לטענתם, אין להסתמך על שיחה זו אשר נערכה בטלפון בשעה שהמוכר היה   ב"פיצוחיה" תוך שהוא משרת את האנשים באי ה"פיצוחיה".

המערערים טוענים כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, המערער לא הותיר את מפתחות רכבו בתוך המכונית. לטענתם, המערער דומם את רכבו, הפעיל את מערכת המיגון באמצעות שלט המחובר לצרור המפתחות, נכנס ל"פיצוחיה" על מנת לקנות בקבוק שתיה והניח את צרור המפתחות על דלפק הגלידריה.

כן טוענים המערערים כי המכונית היתה תחת פיקוחו של המערער; המכונית היתה במרחק של שניים שלושה מטרים מפתח ה"פיצוחיה", בטווח ראייתו של המערער והמערער היה בקשר עין עם המכונית. המערער שהה ב"פיצוחיה" לכל היותר כשתי דקות, כשהוא רואה את רכבו ויכול להגיע אליו בנקל תוך מחצית הדקה. רחוב אבן גבירול בתל-אביב הינו רחוב ראשי המואר גם בשעות הלילה ואין להעניק חשיבות מכרעת לעובדה שמדובר בשעות הלילה והחשיכה. לטענתם אין להסיק מעדותם של המוכר ו/או המערער כי המכונית לא היתה בטווח קשר עין, מכיוון שהם לא נשאלו בדבר שדה הראייה.

      5.  המשיבה טוענת כי מאחר שהערעור נסב כולו על ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר הינם מבוססים היטב בתשתית העובדתית שהוצגה לה, הרי שאין יסוד להתערבותו של בית המשפט של הערעור. לטענתה, מסקנת בית משפט השלום כי המערער השאיר את המפתחות בתוך המכונית, מעוגנת היטב בניתוח העדות של המערער. כמו כן, עדותו של המוכר תומכת במסקנה זו. בית משפט השלום נימק את העדפתו את דברי המוכר בשיחה הטלפונית על עדותו בתצהיר וחקירתו. לטענתה, בית משפט השלום קבע כי בין המוכר לחוקר התקיימה שיחה ממושכת יחסית וכי "זכרונו הטרי" של המוכר היה עימו בעת שיחתו עם החוקר וכי "יש להסתמך על השיחה ואשר נאמר באופן ספונטני וללא קשר לתובע ולאשר שוחח עם המוכר" (עמ' 6 לפסק הדין). כמו כן, מאמצת המשיבה את קביעותיו של בית משפט השלום לעניין אי הימצאותה של המכונית בפיקוח המערער.

דיון

       6.   אין מחלוקת כי המכונית נגנבה.

השופט המלומד הסיק ממכלול העדויות כי המערער השאיר את המפתחות במכונית ולאור מסקנתו זו דחה את תביעת המערער.

גרסתו של המערער הינה כי הוא יצא החוצה מה"פיצוחיה", ראה כי המכונית איננה, ולאחר מכן חזר ל"פיצוחיה" וחיפש את המפתחות.

לדעת בית משפט השלום התנהגות זו אינה הגיונית. בית משפט השלום מציין כי " אם אכן הניח את המפתחות בדלפק, הרי אם בעת הגיעו לדלפק טרם ראה כי המכונית נעלמה, הכיצד לא חיפש מיידית את המפתחות. אולם, גם אם ראה את העלמות המכונית, משסיים לשלם, הכיצד לא בדק מיידית היכן המפתחות וכשגם לגרסת המוכר, ואף הגרסה האחרונה, נושא המפתחות הועלה, ככל שהועלה, רק לאחר שחזר התובע וציין, כי המכונית נגנבה" (עמ' 6-7 לפסק הדין).