פסק-דין בתיק עא 1877/01

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ענת ברון), בת"א 97477/97 מיום 29.3.01, אשר לפיו נדחתה תביעת המערערת ע"ס 999,999 ש"ח נגד המשיבים, וכן נדחתה התביעה שכנגד שהגישו המשיבים, וכל זאת ללא צו להוצאות.

השופטות א' קובו ומ' רובינשטיין:

רקע עובדתי

המערערת, יבנה תעשיות בע"מ (להלן: "המערערת") הינה חברה הרשומה כחוק בישראל, אשר עיסוקה הוא קבלנות בניה.

ביום 15.3.93, התקשרה המערערת בעסקת קומבינציה עם המשיבה 1, שהייתה הבעלים הרשום של מגרש ברחוב מבוא גרופית 2 בתל אביב (להלן: "המגרש"). בהתאם לאמור בהסכם הקומבינציה ובהמשך לו, הסבה המשיבה 1 את זכויותיה על פי החוזה לילדיה, המשיבים 2 ו-3 (להלן: "המשיבים").

בהתאם לאמור בהסכם, התחייבה המערערת לבנות על חשבונה על המגרש, מבנה מסחרי בן שתי קומות ומרתף. בתמורה ובכפוף למילוי התחייבויותיה על פי החוזה, תזכה המערערת בבעלות במחצית מהמגרש ומהמבנה, ואילו המחצית השנייה תיוותר בידי המשיבים.

פסק הדין של בית-משפט השלום

התביעה העיקרית

טענתה המרכזית של המערערת בתביעה העיקרית הינה כי ביצעה בשטחי המשיבים שינויים ותוספות, לבקשתם וכתוצאה משינויי התוכניות על ידם, וכי על המשיבים לשאת בתשלום הכרוך בכך, בתוספת רווח קבלני של עד 20% כמוסכם בחוזה.

בנוסף, טוענת המערערת כי לאור השינויים והתוספות הוארך משך ביצוע הבנייה והוצאותיה גדלו בהתאם, וכן כי יש לחייב את המשיבים אף בנזק הכספי שנגרם למערערת עקב כך שלא נמצא פתרון לעניין דרך הגישה לחניון ועל כן לא יכולה הייתה להשכיר את החניות שבקומת המרתף.

טענה מרכזית נוספת שהעלתה המערערת בסיכום טיעוניה, גורסת כי ביום בו נחתם החוזה היא רכשה את הבעלות ב-50% מהמגרש, ומשכך רכשה במועד זה גם את הזכות למחצית בתוספות בניה כלשהן שלגביהן ניתן היתר לאחר חתימת החוזה. בית-משפט השלום קבע כי דין טענה זו להידחות, בראש ובראשונה מאחר ויש בה משום הרחבת חזית אסורה, וכן משום שמקריאת החוזה עולה בבירור כי הבעלות במחצית המגרש והמבנה אינה עוברת למערערת אלא בכפוף להשלמת הבנייה ויתר ההתחייבויות שנטלה על עצמה בחוזה.

לטענת המשיבים, השינויים והתוספות שהמערערת טוענת להם, באים בגדר החוזה ואינם חורגים ממנו. זאת ועוד, בחוזה נקבע במפורש כי כל דרישה לשינוי או תוספת תעשה בכתב.

דרישות כאלה לא הופנו למערערת מעולם, וממילא לא הוכחה עלות העבודה וההוצאות בגינן היא עותרת לתשלום.

המשיבים מכחישים את טענותיה של המערערת באשר להתארכות משך הבניה בעטים של המשיבים, כמו גם את נזקיה הנטענים של המערערת בראש נזק זה. באשר לטענות המערערת בכל הנוגע לדרך הגישה לחניון, הרי שהוסכם בין הצדדים בחוזה כי בעניין זה לא תהיינה להם טענות זה כלפי זה, אם ובמידה שמסיבה כלשהי לא תיסלל הדרך עד למועד השלמת הבניה.

בית המשפט קמא קבע כי לעניין טענתה המרכזית של המערערת, חוב המשיבים בגין שינויים ותוספות, הרי שעולה מן הכתוב בחוזה הקומבינציה, כי הוסכם בין הצדדים כי שינויים או תוספות בעתיד, אם ובמידה שהמשיבים יחפצו בהם, יעוגנו בכתב ובו יפורט מהות השינוי או התוספת והתשלום המגיע לקבלן בגינו.

לא הוצגו בפני הערכאה הראשונה מסמכים המעידים על דרישות שהפנו המשיבים למערערת בנוגע לתוספות או שינויים כאמור, והוברר שגם לא היו מסמכים כאלה. המערערת טענה כי בין הצדדים שררה "הבנה המוסכמת", לפיה בסופו של הליך הבנייה תגיש המערערת חשבון למשיבים בגין העבודה שביצעה עבורם, מעבר לחובתה על פי החוזה, וכי חשבון זה יכובד על ידי המשיבים. ואולם, המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה שרבץ על כתפיה באשר להוכחת הבנה מוסכמת כלשהי, ובית המשפט דחה טענה זו.

בהקשר זה מציין בית המשפט כי המערערת אף לא הוכיחה מהם המועדים בהם נדרשו ובוצעו השינויים הנטענים. למועדים אלו נודעת חשיבות גם מהטעם שלטענת המערערת נגרמו לה הוצאות נוספות שנבעו מהתמשכות תקופת הבנייה מעבר למתוכנן, עקב שינויים שנדרשו על ידי המשיבים לאחר שעבודות הבנייה כבר הושלמו. לפיכך, אף טענה זו נדחתה על ידי בית-המשפט.

לעניין דרך הגישה לחניון, מן האמור בחוזה הקומבינציה עולה כי הצדדים נתנו דעתם באופן מפורש לעובדה כי נושא הגישה לחניון בעייתי, וראו לנכון להצהיר כי לא תהיינה להם טענות האחד כלפי משנהו בשל עיכוב בסלילת הדרך, ובלבד שאינו נעוץ במי מביניהם. אשר על כן, ומאחר והמערערת לא עשתה אף ניסיון להוכיח כי העיכוב נעוץ בפעולותיהם או במחדליהם של המשיבים, טענה זו נדחתה אף היא. יצוין כי המערערת אף לא הוכיחה מהם ההפסדים שנגרמו לה, אם נגרמו לה, בגין העיכוב כאמור.

באופן דומה, לא הוכחה טענתה של המערערת בדבר התארכות משך הבנייה כתוצאה מדרישות המשיבים לשינויים ותוספות, ואולם גם לו הוכיחה המערערת טענה זו, הרי שטענתה בדבר ההוצאות הנוספות שנגרמו לה עקב כך נטענה באופן סתמי ומבלי שהונחה כל תשתית עובדתית לסכום בו נקבה.

נוכח כל האמור, דחה בית משפט השלום את התביעה העיקרית, על כל מרכיביה.

התביעה שכנגד

במסגרת התביעה שכנגד העלו המשיבים שתי טענות עיקריות. האחת נוגעת לליקויי בנייה אשר לטענתם התגלו במבנה, והשנייה הינה להפסד דמי שכירות כפועל יוצא מאיחור המערערת בהשלמת הבנייה ובמסירת השטח הרלוונטי לידיהם.

טענות נוספות שנטענו על ידי המשיבים, שעניינן נזקים שונים שנגרמו להם, כמו גם סבלם מעוגמת נפש, נזנחו למעשה בסיכום טיעוניהם של המשיבים, ומשכך לא נדונו בערכאה הראשונה.