פסק-דין בתיק עא 1860/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ד"ר קובי ורדי) אשר דחה את תביעתם של המערערים, גד ורחל בן ארי (להלן: "המערערים"), כנגד בנק טפחות (להלן: "הבנק  המשיב"). התביעה עניינה עתירה לפסק דין הצהרתי כי המערערים אינם חייבים לשלם למשיב חוב בגין הלוואות שנטלו מהבנק לשם בניית ביתם בישוב נופים.

ואלה העובדות הרלבנטיות :

בשנת 1983 רכשו המערערים מאת חברת "נופים מפעלים כלכליים בע"מ" (להלן: "נופים") זכויות לבניית בית בישוב נופים. לצורך מימון הבנייה הגיעה חברת נופים להסדר עם הבנק המשיב לפיו יתן זה הלוואות למשתכנים והכספים יועברו לנופים. בהתאמה לקחו המערערים בתחילה שלוש הלוואות בסך כולל של 1,550,000 שקל ישן בשנת 1983 (סדר גודל של 30,000 $). אחת ההלוואות נפרעה במלואה. השתיים הנותרות לא נפרעו. שלוש ההלוואות במאוחד יקראו להלן: "ההלוואה הראשונה". כדי להמשיך בבנית הבית מכרו המערערים את דירתם בגבעתיים עליה נרשמה בזמנו הערת אזהרה לטובת הבנק המשיב בגין ההלוואה הראשונה. הבנק התחייב כי עם הצגת אישור על גמר בניית השלד תימחק  הערת האזהרה הנ"ל.

משסיימו בשנת 1987 את בניית השלד פנו המערערים לבנק המשיב למחוק את הערת האזהרה.  ביום 17.09.1987 התחייבו  הם לבנק שלא להגיש כל תביעה משפטית נגדו בגין ההלוואות שקיבלו ושאת תמורתן העביר הבנק המשיב לחברת נופים בע"מ (ראה תצהירם של המערערים מיום 17.09.1987 אשר במסגרת נספח א' לתיק המוצגים של המערערים). הבנק הסכים למחיקה כאמור.

מאוחר יותר, פנו המערערים לבנק בבקשה להלוואה שניה למימון השלמת הבנייה. פניה זו נעשתה בשנת 1988. על פי דרישת הבנק ובהתאמה ויתרו המערערים על כל דרישה או טענה או תביעה שעשויה להיות להם כנגד הבנק המשיב בשל רכישת הדירה מאת נופים, ובכלל זה בגין הלוואות שניתנו, הכל כמפורט בהתחייבות מיום 13.01.1988 (צורף לתיק המוצגים של המערערים). בהסתמך על התחייבותם זו ניתנה למערערים על ידי הבנק המשיב הלוואה נוספת שעמדה על סך של 31,637 ש"ח.

אין חולק כי המערערים חדלו לשלם את יתרות ההלוואה הראשונה והשניה לאחר שביום 20.09.1989 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע"א 578/88 טפחות בנק משכנתאות בע"מ נ' נצר סירוטה, פ"ד מג(3) 828 (להלן: "פסק דין נצר סירוטה").

על פי כתבי הטענות שבאו לפני הערכאה הדיונית העילה הנטענת להצהרה המבוקשת היא קיום של הסכם בין עורך-דין קריב לבין עו"ד קוגן, ב"כ הבנק המשיב, לפיו פסק הדין בעניין נצר סירוטה יביא לביטולם של הסכמי ההלוואה שחתמו כלל המשתכנים עם הבנק והם יהיו פטורים מתשלום החזר כלשהו בגינם. מכאן הבקשה לקבל את התביעה בהמרצת הפתיחה ולקבוע כי המערערים אינם חייבים לשלם לבנק את חובם אשר בגינו נפתח תיק הוצאה לפועל (וראה לעניין זה, בין היתר, סיכומי המערערים בערכאה הדיונית אשר צורפו לתיק המוצגים מטעמם).

כאמור, דחתה הערכאה הדיונית את המרצת הפתיחה ואת התביעה להצהרה המבוקשת, ובטרם דיון ראוי לבאר את הרקע ואת פסק הדין בעניין נצר סירוטה.

משפחות נצר וסירוטה התקשרו בזמנן עם חברת נופים אשר התחייבה לבנות עבור הקונים בית ולפתח תשתית בישוב הידוע בשם נופים. בהסכמי הרכישה קיבלה על עצמה נופים התחייבות להמציא לקונים ערבות בנקאית על פי האמור בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות תשל"ה-1974). הערבות הבנקאית היתה אמורה להיות של בנק טפחות, הבנק המשיב.

בפועל לא הומצאה לקונים ערבות בנקאית כזו או אחרת. נופים לא היתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה ונכנסה להליכי פירוק. בשלב מסויים עלתה הצעה מצד חברה בשם "יאה יקיר" שתיטול על עצמה את התחייבויות נופים בהתאם להסדר משולש בין נופים, טפחות ומשתכניה. לאחר שגם חברת "יאה יקיר" נקלעה לקשיים, נמצאו המשתכנים הנ"ל במצב לפיו לא זכו לראות את הבית שהבטיחה נופים. עם זאת, טפחות, קרי הבנק המשיב, תבע מהם להמשיך ולפרוע את ההלוואות שנטלו. תביעתם של ה"ה נצר וסירוטה באה לערער על תוקפם של הסכמי ההלוואה ולבקש שיוצהר כי בנסיבות שהתהוו הסכמי ההלוואה בטלים ואין עליהם כל חובת החזר בגינם. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י. בזק) קיבל את התביעה והעניק לה"ה נצר וסירוטה את ההצהרה המבוקשת.

בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסק דינה של הדרגה הראשונה. בין היתר, משום שנקבע ממצא עובדתי לפיו עובר לחתימה על הסכמי ההלוואה הציג בנק טפחות ל משיבים הספציפיים מצג לפיו ינתנו להם הערבויות הנ"ל, וזאת באמצעות ראש מדור הלוואות בסניף תל-אביב של בנק טפחות בתשובה לשאלות מפורשות שהפנו אליה אחדים מהמשתכנים. 

כב' השופט ורדי בערכאה הדיונית סקר את השתלשלות העניינים ואת הראיות שהובאו בפניו לעניין הטענה לפיה ההלוואות שנתן הבנק לכל המשתכנים בנופים, שלא חתמו על כתב וויתור כמוהם, נמחקו על ידי הבנק בשנת 1989 לאחר מתן פסק הדין של בית משפט העליון מכוח הסכם שבין עו"ד קוגן, ב"כ הבנק, לעו"ד קריב, ב"כ המשתכנים. משתכנים אלה, לטענת המערערים, קיבלו  מהבנק החזרי ההלוואות ששולמו על ידם לבנק במהלך השנים, וגם להם מגיע החזר כזה והם אינם חייבים לבנק מאומה (ראה עמ' 4 לפסק הדין).

מבאר השופט הנכבד כי:

" במקרה דנן לא הוכח קיומו של הסכם בע"פ בין עו"ד ד. קוגן, שייצג את המשיב בהליכים משפטיים בפס"ד נצר סירוטה, לבין עו"ד קריב, שייצג את המשתכנים (והיה אף אחד מכונסי הנכסים, כעולה מת/2) ולכן דין התובענה להידחות" (עמ' 5 לפסק הדין).

עו"ד קוגן, בעדותו בפני בית המשפט, לא זכר כלל הסכם שעשה עם עו"ד קריב או הסכמה שהגיע אליה ושהיה הסכם שחל על העמותה. כל מה שזכר עו"ד קוגן היה שעם חלק ממשתכני העמותה היה הסדר פשרה. עו"ד קריב לא הוזמן על ידי המערערים לדיון בבית המשפט, ומכאן שלא הובאה כל עדות על קיומו של הסכם.

בית המשפט רכש אמון מלא לדברי עו"ד קוגן. פסק הדין מציין כי הסתמכותם של המערערים על קיומו של הסכם נסמכת על עדות מפי השמועה כאשר עו"ד קריב לא העיד בבית המשפט. התביעה נדחתה לא רק בהסתמך על הראיות שהיו לפני הערכאה הדיונית אלא גם ובנוסף על היגיון הדברים:

" בנוסף, לא סביר שהסכם בסדר גודל כזה, לגבי תחולת פס"ד נצר-סירוטה על כל המשתכנים, ייעשה בע"פ ולא בכתב וכל זאת בזמן שגם מעורבים הליכי כינוס, מעורבות של ביהמ"ש, פס"ד והסכמים בין המשתכנים לבנקים ולא הגיוני שהסכם זה ייערך בע"פ.

לא סביר גם שהמבקשים יחתמו על כתבי הויתור בזמן שהם מודעים לכאורה לכך שאין חוב עקב פס"ד נצר-סירוטה ובלא לציין עניין זה במפורש בכתובים.

יוצא מכך שהמבקשים פעלו חד צדדית, תוך נקודת מוצא שפסה"ד בעניין נצר סירוטה חל גם עליהם ובלא שדאגו לקיומו של מסמך בכתב לגבי הנ"ל או להגשת תביעה נפרדת בעניין זה, ומשלא הוכיחו קיומו של הסכם זה לא הוכיחו את תחולת פס"ד נצר-סירוטה עליהם ולא הוכיחו תובענה זו " (עמ' 7 לפסק הדין).