פסק-דין בתיק עא 177/05

1.         בפני ערעור על החלטת הרשמת ג. ספרא ברנע בבש"א 7998/04 בת.א 5261/04 מיום 31.03.05, לפיה נדחתה בקשת המערערת 4 למתן רשות להתגונן, ונתקבלה בקשת המערערים 1 - 3, ו  5 - 6 למתן רשות להתגונן בפני תביעה לסילוק יד, בטענה כי אינם מחזיקים בחניון בלבד.

העובדות הדרושות לעניין

2.         המשיבה, הנה חברת דלק המשווקת דלקים, בין היתר באמצעות תחנות דלק, ואשר בין היתר סיפקה דלקים למערערים 1 - 4. המערערים 1 - 4 ניהלו בעבר שתי תחנות דלק ברשת תחנות של המשיבה ולשם כך התקשרו עם המשיבה לשם הספקת דלקים לשתי התחנות האמורות (להלן: "הסכם הדלקים"). לאחר שהמשיבה שכרה חניון בפרויקט "חלונות הסיטי" בחיפה (להלן: "החניון"), נחתם ביום 3.3.99, בין המשיבים למערערים, הסכם לפיו החניון הועבר להפעלתם של המערערים (להלן: "הסכם החניון"). לטענת המשיבה המערערים לא עמדו בהתחייבויותיהם ובתשלום חובותיהם בגין שני ההסכמים. לאור האמור, ביום 16.01.01 נחתם הסכם בין המשיבה לבין המערערים 1 - 4 כחייבים ומערערים 5 - 6 כערבים, ובמסגרתו נפרסו התשלומים שחבו המערערים 1 - 4 למשיבה לתשלומים במועדים ובתנאים מפורטים (להלן: "הסכם פריסה").

לטענת המשיבה,  המערערים הפרו גם את הסכם הפריסה ובין היתר לא שילמו תשלומים המגיעים למשיבה, פיגרו בתשלומים, לא המציאו ערבות בנקאית כנדרש בהסכם החניון, לא שילמו מיסים החלים על החניון (אשר היו באחריות המערערים)  באופן שאלו הושתו עליה ועוד. לאור האמור, ולאחר שהמשיבה נתנה לטענתה למערערים אפשרויות לתקן את הפרותיהם הנטענות, ביטלה המשיבה את ההסכמים עם המערערים והעמידה את יתרת חובם של המערערים לפירעון. כמו כן שגרה המשיבה דרישה לפיה על המערערים לפנות ידם מהחניון ולמסור לידה את החזקה בו. המערערים סירבו לדרישה, בין היתר בטענה כי אינם חייבים למשיבה כספים היות ועמדו בהסכם הפריסה. לאור האמור הגישה המשיבה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בתל אביב וכן תביעה בסדר דין מקוצר, לסילוק יד ממקרקעין שהתבררה בפני כב' הרשמת ג. ספרא ברנע בבית משפט השלום בחיפה.

טרם מועד הדיון הראשון בפני כב' הרשמת, הודיעו ב"כ הצדדים על הסדר דיוני לפיו הסכומים ששולמו לאחר מועד הסכם הפריסה יבדקו ע"י רואה חשבון מוסכם, שקביעתו תהיה מחייבת ובלתי ניתנת לסתירה. חוות הדעת הוגשה והייתה בפני כב' הרשמת ביום 11.11.04, בו התקיים לפנייה דיון בבקשה. במהלך הדיון הועלתה בקשה ע"י המערערים לדחות את הדיון כדי לקבל הבהרות מהמומחה, אולם בקשה זו נדחתה בהעדר הסכמה הדדית וכן מכוון שלא נכללה בהסכמה הדיונות והועלתה בשיהוי ניכר. מתוך שלושת מצהירי המערערים, התייצב רק מצהיר אחד, מערער 1, ועל כן תצהירו היווה את הבסיס לדיון בבקשת הרשות להתגונן.

בהחלטה, כב' השופטת קיבלה כאמור את טענת המערערים 1 -3, 5 ו - 6 למתן רשות להתגונן בפני תביעת סילוק היד בטענה כי אינם מחזיקים בחניון, ודחתה את בקשת הרשות להתגונן של מערערת 4 בפני תביעת הפינוי.

טענות הצדדים

3.         המערערים העלו בתחילה טענות לפיהם התביעה כנגדם הייתה צריכה להידחות על הסף, ולמצער, להימחק מחמת העדר יריבות ו/או העדר עילה. לטענות אלה אין בכוונתי להתייחס, בקשתם של חלק ממערערים לדחייה על הסף כבר נדונה במסגרת בש"א 9585/04 ונדחתה על ידי כב' השופט רניאל ביום 5.5.05.

המערערים המשיכו וטענו כי בהחלטתה קבעה הרשמת בנוגע למערערים 5 ו - 6, אשר לא התייצבו לחקירה על תצהיריהם, כי טענת ההגנה שלהם נסתרה ככל שהיא מתבססת על כך שלא היו מיוצגים. המערערים טוענים שכב' הרשמת טעתה במסקנתה ובכל מקרה קביעתה לא נדרשה כלל מכוון שמערערים 5 ו - 6 הינם בסך הכל ערבים לחובם הלכאורי של מערערים 1 -4 ועל כן התביעה לסילוק יד כלל לא נוגעת להם. לקביעה זו יכולה להיות עם זאת, השלכות על ההליך שמתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

4.       המערערים המשיכו וטענו כי חוות הדעת של המומחה המוסכם, רואה החשבון שגויה וכי היה צורך לאפשר להם לשאול את המומחה שאלות הבהרה. בנוסף המערערים יצאו נחרצות כנגד קביעותיה של כב' הרשמת הנוגעות לגובה החוב אותו חבים המערערים למשיבה. בהחלטתה, כב' הרשמת כתבה כדלקמן:

"...לעניין השאלה האם עמדו הנתבעים בהסכם, הוסכם בין הצדדים במפורש כי רואה החשבון הוא שיקבע האם הייתה הפרה נכון ליום הגשת התביעה. נקבע "רו"ח יפעל בקשר עם קביעותיו כאמור לעיל כמומחה ולא כבורר וקביעותיו תחייבנה את הצדדים ללא השגה" (סעיף 2 להסדר) וכן "קביעת רו"ח .... תחייב את הצדדים ותהווה ראייה בלתי ניתנת לסתירה" (סעיף 6 להסדר). מכוון שכך כל ההתפלפלות שנולדה לאחר מכן בעניין זה אין לה יסוד ולא הוסמכתי לדון בחוות הדעת. קביעת המומחה, המבוססת על ההסכמים וההסדר הדיוני ברורה: לחברה המבקשת לבדה - נ.פ.ג (מערערת 4 -  י.ו), חוב ללא הצמדה וריבית בסך, 1,134,282 ש"ח. זאת ללא ארנונה ושאר חיובים שאינני מתבקשת להכריע בהם...".

לקביעה זו של הרשמת שאף נקטה בסכום מדויק אותו חבים המערערים למשיבה מתנגדים המערערים בתוקף ואף מציינים כי התביעה הכספית אשר הוגשה ע"י המשיבה כנגדם, באותו העניין, עדיין מתבררת בפני בית המשפט המחוזי בת"א וטרם הוכרעה.

5.       המשיבה מצדה סבורה כי אין לדון בטענה בדבר הליך אחר המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב שכן לדידה טענה זו לא נטענה בערעור וכן לא נדונה בבית משפט קמא. לאור התייחסותה המפורשת של כב' הרשמת להליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה וכן לאור כתב הערעור המתייחס במפורש להליך הנוסף, אני סבור כי אין ממש בטענה זו של המשיבה.

המשיבה סבורה כי כב' הרשמת הייתה רשאית לקבוע כי המערערת 4 לבדה, חבה למשיבה חוב ללא הצמדה וריבית של לפחות 1,134,282 ש"ח, על סמך הממצאים שהיו בפניה ובמיוחד לאור ההסכם הדיוני שקבע כי קביעותיו של רואה החשבון יוגשו לבית המשפט וישמשו כראיה שאינה ניתנת לסתירה. מטרת ההסכם הדיוני הייתה לייעל את ההליכים הן מבחינת זמן והן מבחינת העלות הכספית ועל כן סבורה המשיבה כי צדקה כב' הרשמת שלא התירה למערערים להעביר שאלות הבהרה למומחה או לתקנו. 

דיון

6.         ראשית אציין כי החניון האמור כבר הועבר לידי כונס נכסים מטעם המשיבה, עו"ד אחיקם שינדלר, בהתאם להחלטת ראש ההוצל"פ בת"א, מיום 17.04.05, בתיק הוצל"פ  4-05-36274-01. נראה כי חלקו של הערעור הופך לתיאורטי בלבד וזאת לאור תפיסת החניון כאמור, והפעלתו על ידי כונס נכסים. היות וההלכה היא כי בית המשפט לא דן בעניינים תיאורטיים אדון אך ורק בחלקו של הערעור העוסק בנושאים קונקרטיים שאינם מהווים דיון תיאורטי גרידא (ראה: רע"א 10558/03 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מדינת ישראל - אגף מס הכנסה ומס רכוש והאוצר, תק-על 2005(3), 273 ,עמ' 275 ,רע"א 202/05  מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין אבי ואח', תק-על 2005(2), 3408 ,עמ' 3409, בש"פ 909/05 עבד אל-חמיד ג'אבר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 2246 ,עמ' 2247 וכן בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג (5) 241, עמ' 250).

7.         בערעור תוקפים המערערים כאמור, קביעות שונות של כב' הרשמת, אשר היו חלק מהנמקתה במסגרת החלטתה בבקשה למתן רשות להתגונן. במסגרת זו, תוקפים המשיבים את אמירתה של כב' הרשמת בנוגע לייצוגם של המערערים 5 ו - 6 בעת חתימת הסכם הפריסה. כב' הרשמת ציינה כי חקירתו של מר יהושע כץ, מערער 1, סותרת את טענת ההגנה של מערערים 5 ו - 6, ככל שהיא מתבססת על כך שלא היו מיוצגים. עוד תוקפים המערערים את קביעתה של כב' הרשמת אשר נכתבה בהחלטה אגב אורחא והקובעת כי למערערת 4 לבדה, חוב ללא הצמדה וריבית של לפחות 1,134,282 ש"ח.

בעל דין הוא "נפגע", אשר יש לו מעמד להגיש ערעור, מקום בו בעל הדין ביקש מבית המשפט מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו, או שבית המשפט נתן לבעל דין אחר סעד נגדו (י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי [מהדורה שביעית - 1995], בעמ' 805). בהקשר זה נפסק עוד, כי תנאי לקיומה של זכות ערעור הוא כי ההליך השיפוטי יסתיים בהכרעה שיפוטית, הפוגעת בזכות הוהפלדיאנית של בעל הדין (בג"ץ 188/96  גד צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום . פ"ד נב(3), 721 ,עמ' 746-747). פגיעה באינטרס אינה יכולה כשלעצמה להקנות לנפגע זכות ערעור, ואין בה כדי לשנות מן העיקרון של סופיות הדיון (ע"א 1946/01 הקרן לטיפול בחסויים נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נו(3), 311 ,עמ' 316- 317.דוגמא לזכות הוהפלדיאניתהיא חופש העיסוק. חופש העיסוק  היא "חירות" הוהפלדיאנית שרק עם הפרתה קמה "זכות" שכנגדה עומדת "חובה". ראו: בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות פ"ד פ"ד מז(5) 485 בעמ' 514).

8.         בפסיקה נשתרשה ההלכה כי אין מקום להתיר ערעור לגבי הערות אגב שאינן חלק מפסק הדין ושאין בהן הנמקה או קביעה אופרטיבית. אפילו יש בקביעות ממד אופרטיבי מסוים, כל עוד אין הן בעלות תוקף משפטי מחייב הן מעין עצות או המלצות, הן לא תחשבה לפוגעות ועל כן אינן מקיימות זכות ערעור (ד"ר ח. בן - נון, הערעור האזרחי [תשס"ד - 2004], עמ' 82 - 83).  עם זאת, אני סבור כי קשה לא לראות במערערים, במיוחד במערערת 4, היא בעלת ריבה הישירה של המשיבה, משום נפגעים מהחלטתה של כב' הרשמת. הקביעות האמורות הן קביעות שלהן יש ממשות משפטית וניתן לאכפן ככאלה. לא מדובר כאן בקביעות שניתן לראותן לכל היותר, כעצה או כהמלצה. חיזוק למסקנה זו אני מוצא בתיק ההוצל"פ  שנפתח בת"א, למימוש שטר שניתן כבטוחה, ואשר נרשם ע"י המשיבה בסכום של 1,134,282 ש"ח, סכום התואם לסכום בו נקבה כב' הרשמת, כאמור.

אני סבור, על רקע היבטים אלה, כי קיימת יותר מאפשרות ממשית כי החלטתה של כב' הרשמת עשויה לפגוע באופן מהותי, באינטרס כספי ורכושי של המערערים. מבחינה זו, טמונה בו השפעה ישירה על מערך החובות והזכויות של המערערים. ניתן לתאר פגיעה זו כפגיעה בקניינם של המערערים, המוגן על פי חוק יסוד (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). פגיעה מסוג זה מצמיחה למערערים מעמד בדין, לרבות לשם הגשת ערעור על ההחלטה (ראה: ע"א 6779/00 - אליעזר וולובסקי נ' הכונס הרשמי ו-4 אח' . תק-על 2002(3), 2791 ,עמ' 2794).

9.         לאור האמור, אני סבורני כי קביעת כב' הרשמת לגבי עצם קיומו של חוב וכי ההסכמים הופרו היא נכונה, והיה בכך כדי להביא למסקנה לדחות את בקשת המערערת 4 למתן רשות להתגונן וליתן צו פינוי של החניון כנגדה. מנגד, סבורני, כי הקביעות האחרות של כב' הרשמת, לגבי סכום החוב וייצוגם של מערערים 5 ו - 6 בעת החתימה על הסכם הפריסה, לא היתה  דרושה לצורך הכרעתה. סברה זו אף מתחזקת לנוכח התביעה הכספית שהוגשה ע"י המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בנוגע לסכסוך הנידון, תביעה אשר בה יתבררו הן סכום החוב והן שאלת הייצוג  בצורה מדוקדקת ויסודית.

לפיכך, הערעור נדחה, למעט תיקון אחד בהחלטה, והם קביעותיה של כב' הרשמת בנוגע לסכום החוב כלפי המשיבה, וכן בנוגע לייצוגם של מערערים 5 ו - 6 בעת החתימה על הסכם הפריסה, אשר לדעתי לא היו נחוצות להכרעה  בתביעת הפינוי ולכן יש לראותן כמבוטלות.