פסק-דין בתיק עא 1721/02

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט שמואל ברוך, סגן נשיא) מיום 25.02.02, לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, כתוצאה מרשלנות המשיב 1, שהיה מעסיקו של המערער בתקופה הרלוונטית בעסק של נגריה אותו ניהל, וכנגד המשיבה 2 היא המבטחת של המשיב 1.

רקע עובדתי:

2.         המערער, יליד 1939, נפגע ביום 3.9.95, עת העביר במסגרת עבודתו, ביחד עם עובד נוסף  - שרון מנדלוביץ, הוא בנו של המשיב 1, לוחות עץ באורך של כ 3.5 - 4 מטרים, ברוחב 40 - 60 ס"מ, המיועדים ליצור מעקות, מגגון רכב פרטי לנגריה.

            בעת שהמערער ושרון החלו להוריד את אחד הלוחות, שמשקלו 50 ק"ג, החליק הלוח מידיו של שרון. המערער שלח את ידו השמאלית על מנת לאחוז בלוח ולמנוע נפילתו, וסובב אותה בתנועה סיבובית חדה כלפי פנים. כתוצאה מכך נפגעה ידו השמאלית.

3.         המערער הגיש תביעה כנגד המשיב 1 (להלן: המשיב) וכנגד המשיבה 2 (להלן: המשיבה), בה טען כי המשיב 1 הפר את חובת הזהירות אותה הוא חב למערער כמעבידו, ולכן עליו לפצות את המערער. אשר למשיבה 2, הרי שזו ביטחה את המשיב בביטוח חבות מעבידים, ומכח חבותה על פי הפוליסה, היא חייבת לפצות את המערער בגין נזקיו.

פסק-דינו של בית משפט השלום

4.         מהראיות עולה כי לנגרית המשיב הובאו לוחות עץ על גג מכונית. המערער ושרון פרקו את לוחות העץ, ומסיבה שאינה ברורה, נשמט הלוח מידיו של שרון. המערער אשר ניסה למנוע את נפילת הלוח ויתכן שפגיעה אפשרית בשרון, הושיט את יד שמאל שלו ואף הצליח להחזיק בלוח מספר שניות, עד שכשל כוחו והלוח נפל. כתוצאה מכך, נפגעה יד שמאל של המערער.

בית משפט השלום קבע כי אין בתיאור התאונה כדי להצדיק הטלת אחריות על המשיב. אמנם, אין עוררין כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בנסיבותיו של מקרה זה. אולם, חובה זו לא הופרה.

המערער טען כי המשיב לא דאג להדריכו בהרמת ופריקת משאות, לא בחן את משקל הלוחות, לא נהג כמעביד סביר ונבון ולא הנהיג שיטת עבודה בטוחה. בית המשפט קבע כי כיוון שהמשיב מעולם לא עסק בחלק זה של העבודה, אלא רק בהתקנת מעקות, ומי שניהל בפועל את העבודה והחליט על כל הדברים המקצועיים בנגריה היה המערער, אזי המשיב לא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. מוסיף בית המשפט ואומר כי אף המערער אישר בעדותו כי למשיב לא היה כלל מה ללמד או להדריך אותו. המערער נעזר, בין היתר, בחוות דעתה של הגב' ורדית אייל-ביקלס, מהנדסת בטיחות במקצועה, שקבעה כי המשיב לא עמד בתנאי בטיחות בעבודה בדרך בה נפרקו הלוחות. לעניין חוות דעת זו קבע בית המשפט כי אין כל רלוונטיות לאמור בה לסוג הפגיעה בה נפגע התובע.

טענות הצדדים

5.         המערער טוען כי התאונה ארעה עקב רשלנותו הבלעדית של המשיב בכך שלא הדריך את המערער בשיטת עבודה בטוחה ונכונה לפריקת לוחות עץ. 

בנוסף, טוען המערער כי טעה בית המשפט כאשר נמנע מקבלת חוות דעתה של המומחית, הגב' ורדית אייל-ביקלס.

6.         המשיבים טוענים כי לא הוכחה רשלנות המשיב ולא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לתאונה. לעניין חוות הדעת של המומחית טוענים הם כי כל כללי הבטיחות שציינה המומחית בקשר עם משקלים מותרים, הדרכה וכיוצ"ב מכוונים לשמור על גב העובד.

דיון

7.         "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות ותוכנה של חובה זו היא בין השאר דאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56). חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע (ע"א 707/79 וינר את תיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 211-212)" (ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' נטליה דביר פ"ד נג (3) 172, 1999).

בנוסף, נפסק כי " העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך, על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שמבצע העובד מטיבה ומטבעה (ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין רוחי מחמוד ואח' (לא פורסם). חומרתה והיקפה הנרחב של תופעת תאונות העבודה, אופיין המיוחד של תאונות אלה והעובדה שביכולתו של המעביד לפעול למניעתן בנקיטת אמצעים סבירים משמעם, כי לעיקרון ההרתעה יש חשיבות יתרה, בתאונות בכלל ובתאונות בעבודה בפרט. אכן, ההרתעה אינה נתפשת כמטרה מרכזית של דיני הנזיקין, ויחד עם זאת היא עודנה מטרה של ענף משפטי זה הבא להכווין ולקבוע סטנדרד התנהגות סביר" (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ דינים עליון, כרך סט, 624 (2004).

אכן, עבודת הרמות עץ לא היתה חדשה למערער, אולם המערער לא קיבל הדרכה, הסברים או הדגמות מיוחדים לגבי עבודה זו. " חובתו של מעביד היא להבטיח קיומה של שיטת עבודה בטוחה ולהדריך בה את העובדים גם כאשר מדובר בפעילות פשוטה לכאורה" (ת"א 1865/86 ונטורה נ' בולוטין תק-מח 93 (2) 1136).

לדידנו, אף אם המעסיק אינו עוסק בפועל בעבודת עובדיו, כפי שקבע בית משפט השלום במקרה דנן, עליו לנהוג כמעביד סביר, להדריך את עובדיו בדבר הסיכונים בפריקת משאות, הרמתם ונשיאתם, לוודא כי הינם מודעים לכללי הזהירות ולהנהיג שיטת עבודה בטוחה.

לעניין חוות הדעת של המהנדסת, כפי שקבע בית משפט השלום, חוות הדעת אכן מושתתת על כללים שנועדו למנוע פגיעה בגב כתוצאה מנשיאת משאות, ואילו פגיעתו של המערער פגיעה ביד היא. עם זאת, בהתאם לאמור לעיל, חובת הזהירות המוטלת על המשיב כמעביד כוללת בחובה את האחריות לדאוג להדרכת המערער לגבי כללי הזהירות הנדרשים ושיטת עבודה בטוחה ונכונה לפריקת לוחות עץ ונשיאתם,  ולוודא ביצועה של שיטת עבודה זו. חובה זו לא קוימה. מכאן, שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותו של המשיב, בכך שלא הדריך את המערער והנהיג שיטת עבודה בטוחה כנזכר לעיל.

" מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו. עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה וענין, עפ"י נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור בפסקי דין שניתנו במקרים המתאימים. כל ענין ראוי לו, איפוא, שיבחן עפ"י נסיבותיו תוך נתינת הדעת למגמות הנ"ל שבהלכה" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו פ"ד לו (2) המאוזכר גם בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225, ובע"א 27/91 קבלו נ' שמעון עבודות מתכת בע"מ מט (1) 450).

במקרה שלפנינו ניתן לקבוע כי המערער היה עובד מנוסה, היה עליו לדעת כי משקלם של לוחות העץ כבד הוא,  וחזקה עליו שהיה מודע לסיכונים הכרוכים בניסיון מניעת נפילתם ביד אחת. לפיכך, יש לקבוע כי למערער אשם תורם בגרימת התאונה של 50%.