פסק-דין בתיק עא 1688/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג'מיל נאסר), מיום 28.6.01.

1.         המשיבים הגישו כנגד המערערת תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בין הצדדים התמקדה אך ורק בשאלה אחת והיא, אם היה למשיבים ביטוח תקף בשעת אירוע התאונה.

ביטוח החובה של הרכב בו נסעו המשיבים היה בתוקף עד ליום 7.5.00 שעה 24.00. המשיבים טענו כי התאונה אירעה בסביבות השעה 23.30 ואילו המערערת טענה כי התאונה אירעה לאחר השעה 24.00, קרי, לאחר פקיעת ביטוח החובה.

2.         בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי הוא מאמין לעדותם של המשיבים ולעדותו של עד נוסף מטעמם, ולפיה יצאו מכפר יאסיף בסביבות השעה 23:00 וכי התאונה ארעה כעשרים עד שלושים דקות לאחר מכן, בדרכם לראמה, כפר מגוריהם. על מסקנה זו של בית המשפט קמא, נסב הערעור שבפנינו.

הצדדים התמקדו אך ורק בשאלה העובדתית דלעיל, מתוך הנחה שנקודה זו מכריעה את הכף לקבלת הערעור או לדחייתו. נלך אפוא בדרכם של הצדדים, ולא נהרהר אחריה, כמו גם לא נעלה מיוזמתנו שאלות שלא הועלו על ידי הצדדים (כגון מה דינה של נסיעה שהחלה לפני השעה 24:00 שהיא שעת פקיעת הביטוח, בעוד התאונה ארעה לאחר השעה 24:00 במהלך אותה נסיעה).

3.         כלל ידוע במקומותינו, שאין דרכו של בית המשפט שלערעור, להתערב בממצאים עובדתיים. זאת, מן הטעם שיש משקל רב להתרשמות הערכאה הדיונית ששמעה את העדים ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגות העד על דוכן העדים ומאופן מסירת העדות,  לרבות תגובות העד בחקירה הנגדית. מתוך מאות פסקי הדין שחזרו על כלל אי ההתערבות, ראה בהרחבה ע"פ 9352/99 מורד יומטוביאן נ. מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632.

ברם, כלל אי ההתערבות אינו הרמטי. לעיתים, יש ליתן משקל לשיקולי הגיון ולראיות או לסתירות שבית המשפט קמא לא נתן דעתו עליהם. כך, מקום בו  הערכאה הדיונית לא שמה ליבה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, או מקום בו הסיבה לאי האמון או לאמון של הערכאה הדיונית, לא מתיישב עם עדויות אחרות ועם ההערכה הכללית של חומר הראיות. כך, מקום בו עולה מחומר הראיות, כי בהתייחסותה לראיות שבאו לפניה נתפסה הערכאה הראשונה לכלל טעות "בולטת לעין" - ע"א 1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון ואח', פ"ד מו(1) 336, 340; ע"א 3107/01 עדני נ' אמיתי, פ"ד נ"ז(3) 555. כמו כן, ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה, היו מבוססים על שיקולים שבהגיון, על הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות או על חומר "אובייקטיבי", ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות - רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עירית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779.

בסופו של יום " השאלה היא גם כאן שאלה של איזון בין ממצאים של התרשמות לבין ממצאים של הגיון" - דברי השופט לוין בע"פ 9352/99 הנ"ל.

לטעמנו, יש מקום להתערבות במסקנתו של בית המשפט קמא, לאור חומר הראיות שבפנינו, ועל כך נעמוד להלן.

4.         בית המשפט קמא גרס בפסק דינו כי "המחלוקת האמיתית" נוגעת לשעת עזיבתם של המשיבים את הבית מכפר יאסין לכיוון כפר ראמה. ולא היא. לטעמנו, יש להעמיד את המחלוקת על השאלה תוך כמה זמן מאז התאונה, דווח אודותיה למד"א ולמשטרה.

אין חולק שההודעה על התאונה הגיעה למשטרה בשעה 00:50 ו-00:52 והשוטרים הגיעו לשטח חמש-שש דקות לאחר מכן (דו"ח הפעולה של השוטרים האני וזיסו - נ/7; נ/8).  למד"א דווח אודות התאונה בשעה 00:51, האמבולנס הגיע לשטח בשעה 00:56; בשעה 01:05 פינה האמבולנס את התובעים ובשעה 01:25 הגיע האמבולנס לבית החולים (נ/9).

הגיונם של דברים, שההודעה על התאונה נמסרה למשטרה סמוך לאחר התאונה, דקות ספורות לאחריה. 

5.         מעבר להגיונם של דברים, כך עולה מעדותם של המשיבים 2-3 עצמם.

אין חולק כי למשיבים לא היה טלפון סלולרי, וכי הדיווח למשטרה ולמד"א נעשה על ידי נהג עובר אורח. בהודעתה של המשיבה 2 במשטרה נאמר כי בחלוף 2-3 דקות מאירוע התאונה, הגיע רכב שנסע אחריהם ונהגו הזמין את האמבולנס והתקשר למשטרה: " רכב אשר הגיע מאחורינו הנהג הזמין מד"א וגם את המשטרה... הנהג אשר עצר אחרינו היה אולי בהפרש של שתי דקות עד חמש דקות".

יכול הטוען לטעון, כי אין בהכרח סמיכות זמנים בין הגעתו של הנהג האלמוני למקום התאונה ועד שהתקשר למשטרה ולמד"א. גרסה זו אינה סבירה. יש להניח שהנהג האלמוני נתבקש על ידי המשיבים להתקשר למשטרה ולמד"א עם הגעתו למקום התאונה, ולמיצער, סבר בעצמו כי כך ראוי לעשות, משהגיע למקום התאונה. לא נטען שאותו נהג שהה במחיצת המשיבים למעלה משעה ורק לאחר מכן התקשר למד"א ולמשטרה.

יכול הטוען לטעון, כי המשיבה 2 הייתה מבולבלת בעקבות התאונה, והא-ראיה, שסיפרה כי המשטרה הגיעה למקום חצי שעה לאחר הדיווח על התאונה, בעוד שבפועל המשטרה הגיעה כעבור כשש דקות. גם בחקירתה בבית המשפט אמרה המשיבה 2, שאינה זוכרת כמה זמן המתינו ברכב עד שהגיע הנהג שהזמין אמבולנס (עמ' 6 לפרוט').

אלא, שבנקודה זו, באה גרסתו של המשיב 3 ומתירה את הספקות. המשיב 3 אמנם טען בחקירתו הנגדית כי  משעת התאונה ועד להגעתו של הנהג האלמוני " לקח הרבה זמן" (עמ' 7 לפרוט'), אך מייד לאחר מכן הוסיף ואמר שהאמבולנס הגיע רבע שעה אחרי התאונה. גם בהנחה שהמשיב 3 טעה, והאמבולנס הגיע תוך 30 דקות לאחר התאונה, ידוע לנו כי האמבולנס הגיע בשעה 00:56, כך שהתאונה הייתה לכל המוקדם בשעה 00:30. מכל מקום, דברי המשיב 3 משתלבים היטב עם דברי המשיבה 2 במשטרה, ועם הגיונם של דברים באשר לסמיכות הזמן בין התאונה לבין הדיווח למשטרה ולמד"א.

לאור זאת, איננו נדרשים לסתירות או אי דיוקים אחרים בדברי המשיבים, כמו בהודעת המשיב 3 במשטרה, שם אמר תחילה כי יצאו מכפר יאסיף בשעה 23:30 ולאחר מכן תיקן עצמו וטען כי יצאו בשעה 23:00.

6.         סיכומו של דבר, שהראיות האוביקטיביות (דו"ח מד"א ודו"חות הפעולה של השוטרים) בצירוף אמירות שונות של המשיבים עצמם, מביאים למסקנה לפיה המשיבים יצאו מכפר יאסין לאחר השעה 24:00, והתאונה ארעה בין השעות 00:30 - 00:50.