פסק-דין בתיק עא 1683/02

השופטת אסתר קובו: -

שני ערעורים שאוחדו על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 39370/99 (כבוד השופט ד. גבאי) לפיו התקבלה בחלקה תביעת המערער (בע"א 1691/02) לחיובן של המשיבות שם בתשלום תגמולי ביטוח בגין תאונה עבודה, תוך דחיית טענתן להתיישנות התביעה (להלן: " פסק הדין").

למען הנוחות בלבד, יכונו הצדדים ככינויים בע"א 1691/02.

רקע

1.         המערער, יעקבי יגאל, נפגע בתאונת עבודה ביום 15.10.92 כאשר נפל מגג (להלן: " התאונה").

הארוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל"), ונקבעו למערער אחוזי נכות זמניים למשך שנה, ובעקבותיהם - נכות צמיתה בשעור של 5% (ראו החלטת הועד הרפואית של המל"ל  מיום 24.6.93). הועדה הרפואית לעררים הפעילה על עניינו של המערער גם את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז -  1956 (להלן " תקנה 15" ו" התקנות" בהתאמה)  - וקבעה למערער נכות  צמיתה בשעור של 7.5% (ראו החלטת הועדה הרפואית מיום 29.10.95). 

בעקבות הליכי ערעור שניהל המערער הועמדה הנכות הצמיתה על שעור של 20%, ובתוספת תקנה 15 - נכות של 30% (ראו החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 22.11.99). 

2.         בתקופה הרלוונטית לתאונה היה המערער מבוטח בפוליסת ביטוח תאונות אישיות שהוצאה על ידי המשיבות, מנורה חברה לביטוח בע"מ והדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: " הפוליסה"). עם זאת, למעט סכום של 8,500 ש"ח ששולם על ידן לשיעורין במהלך שנה לאחר התאונה, סרבו הן לשלם למערער תגמולי ביטוח נוספים בשל התיישנות דרישתו, כטענתן.

3.         על רקע סרובן זה של המשיבות, הגיש המערער לבית משפט השלום תביעה נגדן במסגרתה דרש כי תשלמנה לו תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה.

4.         הכרעתו של בית משפט השלום כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין עסקה בשתי פלוגתאות. האחת, האם התיישנה תביעתו של המערער כנטען על ידי המשיבות; והשניה, מהו שעור נכותו של המערער לצורך חישוב תגמולי הביטוח.

א.         בשאלת ההתיישנות קבע בית המשפט כי  תביעת המערער לא התיישנה.

אמנם, לפי סעיף 31 לחוק חוזה הבטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: " חוק חוזה הבטוח") תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת בחלוף 3 שנים. לכאורה, משארע מקרה הבטוח בשנת 1992, והתביעה לא הוגשה לבית המשפט אלא בשנת 1999, דינה דחייה. אולם, בית המשפט הצביע על נסיבות עובדתיות מהן ניתן ללמוד כי המשיבות הודו בקיום זכותו של המערער לתגמולי ביטוח. מכאן תחולתו הישירה של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") לפיו תקופת ההתיישנות מוארכת באופן שבו נמנית היא ממועד ההודאה. בפסק דינו פרט בית המשפט את הנסיבות העובדתיות האמורות; התברר, כי ב"כ המערער ניהלה משא ומתן על נושא תגמולי הבטוח עם עו"ד הרפז, מנהל מחלקת התביעות אצל המשיבות, החל מתחילת שנת 1995, עת החליפה את בא כוחו הקודם של המערער. מחליפת המכתבים ביניהם עולה הודאה בקיום זכותו של המערער, לרבות במכתבים שנכתבו גם לאחר שלוש שנים, במועד שבו לכאורה כבר התיישנה התביעה. זאת ועוד, מעדותה של ב"כ המערער, בה נתן בית המשפט אמון, עולה כי היא היתה מודעת לתקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, אך הבינה מהכתב ומשיחות טלפון שניהלה עם עו"ד הרפז כי יש הסכמה להמתין להכרעה הסופית של המל"ל בערעור שהוגש על גובה הנכות (שכזכור עמד לראשונה על 5% ואח"כ על 7.5% בלבד). תימוכין לעמדת המערער מצא בית המשפט גם בעובדה כי לפי הוראות הפוליסה ממצאי המל"ל מחייבים לצורך קביעת הנכות וסכום התשלום על פי הפוליסה. מכל האמור מסקנתו של בית המשפט היתה כי על פי התנהגותם של הצדדים והסכמתם בכתב ובמכללא נדחתה תחילת תקופת ההתיישנות למועד קבלת התוצאות הסופיות של החלטת הועדה הרפואית של המל"ל. החלטה זו התקבלה בתאריך 22.11.99 ועל כן לא התיישנה תביעת המערער.

ב.         לעניין שעור נכותו של המערער קבע בית המשפט כי על פי הפוליסה דרגת הנכות של מבוטח תקבע על פי המבחנים הרלוונטיים שנקבעו לפגיעה מהסוג הנדון בתוספת לתקנה 11 לתקנות, כשאין חובה להזקק גם לתקנה 15. מכאן, ששעור נכותו של המערער לצורך חישוב תגמולי הביטוח הועמד על 20% בלבד, ללא התוספת של תקנה 15.

אשר לגובה הפיצוי, זה נקבע בהתאם לתצהירו של המערער עליו לא נחקר. בגין נכותו הזמנית, הועמד הפיצוי על סך של 88,750 ש"ח, בגין נכות צמיתה (בשעור של 20%) סכום של 83,330 ש"ח, ובסה"כ 172,080 ש"ח בצרוף ריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין. לסכום זה נוספו אגרת התביעה ושכר טרחה בסך של 20,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ונוכו הסכומים שקיבל המערער מהמשיבות. בית המשפט לא מצא לחייב את המשיבות בריבית מיוחדת כנקוב בסעיף 28א לחוק חוזה ביטוח בהיות עמדתן העובדתית והמשפטית ראויה להתברר.

5.         מכאן לשני הערעורים אשר הוגשו הן על ידי המערער והן על ידי מנורה חברה לבטוח בע"מ, המשיבה 1 (להלן: " מנורה").

א.         בע"א 1683/02 חולקת מנורה, על דחיית טענת ההתיישנות. מצביעה היא על כך כי ב"כ המערער הודתה שהוראות החוק בעניין התיישנות תביעות מסוג זה היו ידועות לה, כך שלא היה מחובתה לטעון התיישנות במהלך ניהול המשא ומתן. זאת ועוד, מתוך חליפת המכתבים לא ניתן ללמוד על כל הודאה בזכותו של המערער, לא כל שכן הסכמה להמתין לקביעתו הסופית של המל"ל. כך על פי דעתה.

ב.         בע"א 1691/02 טוען המערער כנגד העמדת שעור נכותו על 20% בלבד, ללא התוספת של תקנה 15. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט משלא פסק לו בנסיבות ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח וכי פסק שעור הוצאות נמוך מזה המקובל בתביעות נזיקין ובתביעות ביטוח שבהן נשמעים הוכחות.

דיון

התיישנות

6.         דיני ההתיישנות הכלליים קובעים תקופת התיישנות בת שבע שנים מיום שנולדה עילת התביעה (סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות). חוק חוזה הבטוח שונה מדין זה הן מבחינת אורך התקופה והן מבחינת המועד ממנו מתחילים למנותה, הכל כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הבטוח כי " תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".