פסק-דין בתיק עא 1637/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט אליהו בכר) מיום 1.2.06, בת"א 33906/03 אשר דחה את תביעת המערער לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשלוש תאונות דרכים, לאחר שקבע שבמועד התאונות נהג המערער ללא רישיון נהיגה תקף, ומשכך אין תוקף לתעודות ביטוח החובה שהוצאו על ידי המשיבות. 

1.                    רקע

(א)                המערער היה מעורב בשלוש תאונות דרכים בתאריכים 7.10.00, 7.12.00 ו- 7.6.01 שארעו עת רכב על קטנוע במסגרת עבודתו (להלן: "התאונות"). בגין התאונות הגיש המערער תביעה לפיצויו על נזקי הגוף שנגרמו לו, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפיצויים").

(ב)                 המשיבות התגוננו בטענה שבמועד התאונות לא היה בידי המערער רישיון נהיגה בר תוקף, שכן רישיונו נשלל ביום 13.1.00 למשך חודש ימים, פסילה שמקורה בפסק דין מיום 3.9.96, ואשר נרשמה במשרד הרישוי ביום 5.5.03. לטענת המשיבות, משלא הפקיד המערער את רישיונו לאחר ההחלטה על הפסילה בבית המשפט לתעבורה, הרי שעל פי סעיף 42(ג) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה") אין למנות את התקופה עד למועד מסירת הרישיון בחישוב תקופת הפסילה ועל כן לא היה בידי המערער רישיון נהיגה בר תוקף והוא אינו זכאי לפיצוי.

(ג)                  להגנתו טען המערער שהפסילה הוטלה עליו לגבי רישיון רכב, בעוד התאונות ארעו עת רכב על קטנוע, כאשר את רישיון הנהיגה על הקטנוע קיבל ביום 24.8.00 שנתיים לאחר האירוע מיום 3.9.96, בגינו נשלל רישיון הנהיגה שלו על רכב פרטי. המערער ציין עוד שגזר הדין השולל את רשיונו ניתן בהעדרו, ונודע לו עליו רק בשלהי 1999, כאשר למרות אותה פסילה קיבל, במועד מאוחר לה, הודעה ממשרד הרישוי על חידוש רשיון הנהיגה לרכב פרטי ואף הוצא לו רישיון לאופנוע. מכך יש ללמוד שמבחינת הרשויות היה כשיר לחדש ולקבל רישיון נהיגה, מה גם שלאורך כל אותן שנים שילם למשיבות דמי ביטוח.

2.                   פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית המשפט קבע שאין חולק שהתאונות התרחשו כאשר קיים ועומד נגד המערער פסק דין הפוסל אותו "מלקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 1 חודש". אין אף חולק שהמערער ידע על אותו פסק דין עובר לקרות התאונות, לפחות מיום 13.1.00, מועד שבו הגיש לבית המשפט בקשה בעניין זה.

(ב)                 בית המשפט הוסיף שאין מחלוקת כי נכון למועדי התאונות לא הפקיד המערער את רשיונו ולכן טרם החלה להימנות תקופת הפסילה. פסילה זו חלה הן על החזקת רישיון נהיגה, הן על קבלת רישיון נהיגה, ומכאן שגם את רשיון הנהיגה על הקטנוע לא היה המערער רשאי לקבל, אלא לאחר שריצה את עונש הפסילה. מבחינת הפן הפלילי של הסוגיה, כך נפסק, נהג המערער תוך ביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

(ג)                  השאלה היא על כן, האם למרות האמור ראוי שהמקרה הנדון ייכנס לאותם חריגים שהכירו בחבות לפי  החוק, אפילו אירעה התאונה בעת נהיגה ללא רישיון. בית המשפט סקר לעניין זה את הפסיקה שפירשה בצימצום את סעיף 7(3) לחוק, השולל פיצויים ממי שנהג ללא רישיון. כך למשל,  נקבע שאי חידוש רשיון נהיגה בשל אי תשלום קנסות אינו מצדיק שלילת פיצויים מנהג ללא רישיון וכך גם לגבי מי שעונש השלילה הוטל עליו שלא כדין. ואולם, במקרה שלפנינו, עסקינן בניזוק אשר אין בידיו רישיון נהיגה כלל, מחמת פסילתו, לפיכך, כך נפסק, אין מנוס מלקבוע שסעיף 7(3) לחוק הפיצויים חל, ודין התביעה להידחות.

3.                    טענות המערער

ואלו טענות המערער:

(א)                למערער הייתה סיבה להניח שהוא בעל רישיון נהיגה תקף שכן כאשר הוטלה עליו הפסילה, בשנת 1996, כלל לא היה בעל רישיון נהיגה על קטנוע, אותו קיבל רק בשנת 2000. נוכח היענות רשויות הרישוי לבקשת הרישיון שלו וחידושו, סבר המערער שלפסילה בת החודש משנת 1996 אין עוד כל רלוונטיות.

(ב)                 ההלכה הנוהגת דורשת איזון בין תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לבין תכליתם העונשית של דיני התעבורה, שבבסיסה הצורך להרתיע את ציבור הנהגים מפני נהיגה ללא רישיון. התכלית העונשית תטה את כף המאזניים רק במקרים קיצוניים ומיוחדים שבהם נפסל רישיון הנהיגה מחמת העדר כשירות לנהוג אך לא במקרים של פסילה טכנית, כגון זו שבענייננו, הנובעת מאי מסירת רישיון הנהיגה כנדרש, לצורך תחילת ריצוי עונש הפסילה.

4.                    טענות המשיבות

ואלו טענות המשיבות:

(א)                משך הפסילה שהוטלה על המערער אינו רלוונטי שכן בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במניין התקופה שחלפה עד להפקדת רישיון הנהיגה.

(ב)                 בית המשפט קבע עובדתית שהמערער היה מודע לפסילת רישיונו לכל המאוחר ביום 13.1.00, קודם לקרות התאונות, ולכן יש לדחות את הטענה שלמערער היה יסוד סביר להניח שהוא בעל רישיון כחוק. העובדה שהמערער העלים את פסילת הרישיון ואת פסילתו מלקבל רישיון אחר מרשות הרישוי, אינה יכולה לעמוד לזכותו.

(ג)                   פסילת רשיונו של המערער אינה עניין טכני אלא נובעת מסיבה תעברותית- עבירת תנועה של נסיעה מעבר למהירות המותרת. לכן, אין מקום לסייג את הכלל הקבוע בסעיף 7(3) לחוק.

5.                    דיון והכרעה

(א)                האם יש לראות במערער כמי שנהג בעת התאונות ללא רישיון, ולשלול ממנו פיצוי על פי הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים? זו השאלה העומדת להכרעה בערעור זה. בנסיבותיו המיוחדות מאוד של המקרה דנא, מצאנו להשיב לשאלה זו בשלילה. ונבאר.