פסק-דין בתיק עא 1617/02

השופטת א' קובו

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 81679/01 (לשעבר ת.א. 8189/00 בבית משפט השלום בנתניה) (כב' השופטת ז. אגי) מיום 20.1.02 בו חויבה המערערת לשלם למשיב סכום של 185,272 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ובצרוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (פסק הדין מצורף כנספח 7 לתיק מוצגי המשיב) (להלן: " פסק הדין").

פסק הדין ניתן לאחר שבית משפט השלום בנתניה (כבוד סגן הנשיא א. רצ'בסקי) קיבל את ערעורו של המשיב על החלטת רשמת בית המשפט ליתן למערערת רשות להתגונן, וקבע כי המשיב זכאי לקבל פסק דין בהתאם לתביעתו (להלן: " ההחלטה").

ערעור זה שלפנינו מוגש בהתאם להחלטת כבוד השופטת גרסטל מבית משפט זה בבר"ע 1047/02, אשר עשתה שימוש בסמכותה לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי") והורתה על דיון בבקשה כבכתב ערעור.

רקע

1.         בשלהי שנת 2000 הגיש המשיב נגד המערערת תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של כ - 185,000 ש"ח, ל בית משפט השלום בנתניה. תביעה זו, שמוספרה א 8189/00, עניינה דרישה כי המערערת תשלם למשיב גמלת סיעוד בהתאם לפוליסת ביטוח סיעוד קולקטיבית - פוליסה בה בוטחו כל עובדי וגמלאי "האגודה השיתופית לעזרה וחסכון של עובדי קופת חולים הכללית"  שהמשיב נמנה על גמלאיה.

2.         המערערת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן וטענה כי המשיב, כגמלאי, אמנם היה זכאי להצטרף לשורות מבוטחיה, אולם בכפוף לכך כי במועד הצטרפותו היה עצמאי ומסוגל לבצע לבדו את כל פעולות היומיום. המערערת טענה כי מתיקו הרפואי של המשיב בביטוח הלאומי מצטיירת התמונה לפיה עובר לתחילת הביטוח הוא לא היה מסוגל לבצע פעולות בסיסיות ויומיומיות, ומכאן כי אין היא חבה כלפיו בכל תשלום. כן טענה המערערת כי בפוליסת הביטוח הרלוונטית תנית שיפוט ייחודית, ובהתאם ביקשה להעביר את הדיון לבית משפט השלום בתל אביב.

לבקשתה זו למתן רשות להתגונן צרפה המערערת, כנדרש על פי סדרי הדין, תצהיר של מי שהיה באותה עת מנהל מחלקת התביעות אצלה (להלן: " יוגב"). בפתח התצהיר הצהיר יוגב כדלקמן:

" הנני עובד במחלקת התביעות אצל המבקשת בת.א. 73360/00 בבית משפט השלום בתל אביב, מכיר תיק זה מתוך טיפולי בו ועושה תצהירי זה בתמיכה לבקשת המבקשת למתן רשות להתגונן בפני התביעה". [ראו נספח 2 למוצגי המשיב, הדגשה אינה במקור]. 

הנה כי כן, התיק הינו תיק אזרחי שמספרו 8189/00 בבית משפט השלום בנתניה, ואילו התצהיר מתייחס, לכאורה, לתיק אחר בבית משפט השלום בתל אביב שמספרו  73360/00.

3.         רשמת בית המשפט בנתניה לפניה הונחה בקשת המערערת למתן רשות להתגונן, קיבלה את טענת המערערת בדבר תנית שיפוט ייחודית, והורתה על העברת הדיון לבית משפט השלום בתל אביב. כן העניקה כבוד הרשמת למערערת רשות להתגונן לאחר שקבעה, בין היתר, כי הטענה העובדתית בדבר מצבו הרפואי של המשיב עובר להצטרפותו לביטוח לא קרסה בחקירתו הנגדית של המצהיר מטעם המערערת, יוגב, והיא ראויה להתברר בדיון משפטי. (ראו החלטה מיום 25.7.01, נספח 4 לתיק מוצגי המשיב].

4.         על החלטת כבוד הרשמת המעניקה למערערת רשות להתגונן, ערער המשיב בטענה כי בתצהיר המשיב נפלו פגמים, לרבות כי הוא מתייחס לתיק אחר לגמרי - ת.א. 73360/00 בבית משפט השלום בתל אביב. בהעדר הגנה לכאורה, כך טען המשיב, יש לקבל את ערעורו ולדחות את בקשת הרשות להתגונן.

5.         בית משפט השלום בנתניה קיבל את הערעור (ע"א 177/01), וביטל את החלטת כבוד הרשמת וקבע כי המשיב זכאי לקבל פסק דין על סמך כתב תביעתו [ראו החלטה מיום 6.1.02, נספח 6 לתיק מוצגי המשיב]. בנימוקיו ציין בית המשפט כי התצהיר ניתן במסגרת תיק אחר שאינו מתייחס לתובע (המשיב) ולעניין הספציפי. כן ציין כי המצהיר לא צרף להצהרתו כל מסמך מאותו תיק רפואי או תיק הביטוח לאומי ממנו למד כי מצטיירת התמונה הנטענת לפיה המשיב לא עמד בתנאי הסף ערב כניסתו לביטוח. מסמך מעין זה היה דרוש, כך על פי דעתו של בית המשפט, בפרט כאשר המצהיר עצמו איננו בקיא בשאלות רפואיות אלא הוא עובד של חברת ביטוח, וכאשר בחקירתו הנגדית ציין כי הוא צריך לעיין שוב בחומר הרפואי על מנת ליתן משמעות לאותה תמונה שהצטיירה לפניו. מכל מקום, לטעמו של בית המשפט, כבוד הרשמת לא יכולה היתה לדעת מה ראה יוגב באותו תיק רפואי שבגינו ניתנה למערערת הרשות להתגונן. עוד הצביע בית המשפט על כך כי המערערת, אף שידעה כי שגתה, לא טרחה לתקן את התצהיר, גם לא בעיקרי הטיעון שהוגשו במטעמה בערעור לבית המשפט. 

6.         המערערת הגישה, במועד, בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית משפט זה (בר"ע 1617/02). 

בטרם נשמעה בקשתה ניתן פסק דין נגדה בעקבות ההחלטה לדחות את בקשתה להתגונן (ראו פסק דין מיום 20.1.02 בת.א. 8167/01 בבית משפט השלום בתל אביב אליו הועבר התיק מבית משפט השלום בנתניה, מוצג 7 לתיק מוצגי המשיב).

בפרוטוקול הדיון בבר"ע, טען ב"כ המשיב כי על פי דעתו אין כל החלטה תקפה שעל בית המשפט להידרש לה, שכן בינתיים ניתן פסק דין ביום 20.1.02, וההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור " לא קיימת יותר ואי אפשר לערער על דבר שלא קיים" (ראו פרוטוקול מיום 26.3.02). ב"כ המשיב המשיך וטען כי תקיפת ההחלטה יש ותעשה רק במסגרת הערעור על פסק הדין, בהנחה שהדבר אפשרי מבחינת המועדים.

בהמשך לטיעוניו אלו ולאחר שניתנה למשיב הזדמנות להביע התנגדותו, החליטה כבוד השופטת גרסטל להפעיל סמכותה לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי ולדון בבקשה כבכתב ערעור. בית המשפט, שהיה מודע לכך כי ניתן פסק דין, נימק החלטתו בכך שעל פניו יש בבקשת רשות הערעור ממש, ולטעמו לא יגרם כל עיוות דין למשיב באם תתקבל הבקשה (ראו החלטת כבוד השופטת גרסטל  מיום 26.3.02 בבר"ע 1047/02).

7.         החלטתה זו של כבוד השופטת גרסטל בבר"ע 1047/02 היתה אף היא מושא לבקשת רשות ערעור משלה, והפעם לבית המשפט העליון. הבקשה נדחתה מבלי לבקש את תשובת המערערת, מהטעם כי הדיון בערעור טרם הסתיים (ראו החלטה מיום 28.5.02, נספח 8 לתיק מוצגי המשיב).