פסק-דין בתיק עא 146/08

1.         בפני ערעור על החלטת כב' רשמת בית המשפט, גב' גילה ספרא ברנע, מיום 26.3.08 (להלן: "ההחלטה"). כב' הרשמת החליטה לבטל עיקול עצמי על כספים בסך 400,000 ש"ח, שעל המערערים לשלם כחלק מהתמורה, בעבור דירה שרכשו מהמשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים"). משיבים אלה המחו את זכותם לקבלת הכספים למשיבה 4, שמבצעת את בניית הדירה בפועל.

2.         עיקרי העובדות פורטו בהחלטת כב' הרשמת, כלהלן:

"התובעים רכשו מהנתבעים דירה בקיסריה עפ"י הסכם מיום 5/3/07, שקדמה לו בקשה לרכישת דירה מיום 10/1/07. מחיר הדירה הועמד על הסך 1,540,000 ש"ח, התובעים שילמו עבור הדירה לפי ההסכם סך של 930,344 ש"ח.

התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה בטענה כי הנתבעים בנו את הדירה תוך חריגה מהיתר הבנייה, ובכך החסירו מהתובעים שטח משמעותי, גזלו מהם אפשרות לחניה כפולה וגרמו לתחושת צפיפות בכניסה לדירה, אשר התובעים רכשו במיטב כספם. התובעים הגישו חוות דעת על ירידת הערך שנגרמה להם עקב בניית הנתבעים, ומכיוון שהגיע המועד בו היו צריכים לשלם לנתבעים סכום נוסף של 464,000 ש"ח, ביקשו התובעים להטיל עיקול עצמי, ובכך למנוע העברת הכספים לנתבעות.

הצו הזמני ניתן על סך 400,000 ש"ח בלבד, מתוך הערכת נזק התובעים על הצד הנמוך, והסכום הופקד ע"י התובעים בבית המשפט."

3.         כב' הרשמת הגיעה למסקנה כי לאור המחאת הזכות שנערכה בין המשיבים 1 ו- 2 למשיבה 4, אין למערערים זכות לעקל את הכספים, שכן כספי העיקול הינם נכס של המשיבה 4. מאחר והתביעה לא הוגשה כנגד המשיבה 4, לא ניתן להחיל עליה את תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. לפיכך,  הורתה כב' הרשמת על ביטול העיקול והעברת הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט לידי המשיבה 4. על החלטה זו, כאמור, הוגש ערעור.

4.         בעיקרון אין מניעה להורות על "עיקול עצמי". לעניין זה ראה בש"א 17463/06, ת.א 2407/04 (מחוזי - ת"א) ברור נ' משתלות רביבים בע"מ, (טרם פורסם, 23.9.2007), מפי כב' הרשם אורנשטיין כלהלן:

"השאלה הראשונה הדרושה להכרעה הינה האם ניתן כלל לבצע עיקול עצמי על המגיע למשתלות מהמבקש מכוח שטרי החוב.

ההלכה הכירה בזכות צד לבצע עיקול עצמי על נכסים המגיעים ממנו לנתבעת. אמנם בעבר התעוררה מחלוקת פוסקים האם ניתן לבצע "עיקול עצמי", דהיינו האם מבקש העיקול יכול לעתור לכך שבמסגרת הנכסים לגביהם יוטל צו העיקול, יימנו גם נכסים שהוא חייב לנתבע.

אפנה בהקשר זה לרע"א 5169/93 בלוך נ' גילאור, פ"ד מח (2) 608, ולדעת הרוב כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של כב' השופט ד. לוין בניגוד לעמדת הנשיא שמגר, בעמוד 612  לפסק הדין, שלא ראה מניעה לעיקול כאמור:

"חלק מהדברים שכתבנו לעיל מתייחסים בעיקר למקרה שבו ניתן צו של "עיקול עצמי", כשהמבקש חב למשיב סכום כסף והוא מבקש לעקלו בעיקול זמני להבטחת חובו הוא. לדעתי אין התוצאה משתנה גם כשחובו של המבקש למשיב הוא חוב פסוק: הרי לפי תקנה 360 (א) אין בית המשפט נעתר לבקשת עיקול זולת אם יכול המבקש להצביע על קיומם של מסמך או ראיות מהימנות אחרות; ובגדר התקנה האמורה חזקה על בית המשפט שימנע שימוש לרעה בהליכים על-ידי בקשת עיקול שאינה נאותה ואשר מטרתה אך להכשיל את ביצוע פסק הדין שניתן לטובת המשיב כנגד המבקש."

            ההתלבטות באשר לפרשנות הראויה אינה דרושה יותר לאור לשונה המתוקנת של תקנה.

            374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), לאמור:

"בית המשפט או הרשם רשי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין." (ההדגשות אינן במקור)

            כן ראה ספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית עמוד 520.

            מהאמור לעיל עולה איפוא שאין מניעה להורות על עיקול עצמי."

5.         סעיף 2 (א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט 1969 (להלן: "החוק") תחת הכותרת "הגנת החייב" קובע באלו המילים:

            "המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה."

6.         באשר למסגרת היחסים שבין החייב לממחה ולנמחה - ובענייננו, באשר למערכת היחסים שבין החייב (המערערים) לבין הנמחה (המשיבה 4) התייחסה זה מכבר הפסיקה ונקבע, במסגרת ע"א 330/75 גרבוב נ' רשות הנמלים לישראל בע"מ פ"ד לא (3) 146, 150 כדלקמן: