פסק-דין בתיק עא 1455/02

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 85460/96 (כבוד השופט ד. גלדשטיין) לפיו התקבלה בחלקה תביעת המשיב נגד המערערות בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה משאיפת גז במקום עבודתו - מפעלה של המערערת 1 (להלן: " פסק הדין").  הערעורים הוגשו גם על החלטת בית המשפט לתיקון טעות סופר שבהתאם לה הוסף לסכום הפיצוי 108,000 ש"ח בגין כאב וסבל.

רקע

1.         המשיב (והמערער שכנגד), יליד 1948 ואב לשני ילדים, הינו מהנדס מטלורגיה אשר עבד כפועל תנור במפעל העוסק בביצוע עבודות מתכת שבבעלות המערערת 1.

המערערת 2 הינה המבטחת של המפעל.

2.         ביום 28.5.1995 עבד המשיב בסמוך לתנור המיועד להתכת מתכות בעת שנפלטו ממנו גזים רעילים אותם שאף לראותיו. כתוצאה מארוע זה התערפלה הכרתו של המשיב והוא הובהל לבית החולים כשהוא סובל מקשיי נשימה. בעקבות תלונותיו של המשיב על כאבים בחזה התברר כי הוא סובל מאוטם בשריר הלב. המשיב עבר שני צנתורים ולאחר תקופת החלמה של כשבעה חודשים וחצי חזר לעבודתו אצל המערערת ובמשרה מלאה, אם כי לתפקיד אחר - במעבדה, שם אינו חשוף למטרדים נשימתיים ולבביים, בהתאם להמלצה הרפואית שניתנה לו.

3.         המשיב הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") להכרה בו כנפגע בעבודה, אך תביעתו נדחתה והוא לא הגיש ערעור על כך לבית הדין לעבודה.

4.         לבית משפט השלום הגיש המשיב תביעת נזיקין נגד המערערות. המשיב טען כי תנור ההתכה תופעל מבלי שתהא מערכת אוורור ופליטה לאידויים של גזים רעילים הנפלטים ממנו, ושהמערערת 1 לא הדריכה אותו כיצד לנהוג בקרבת התנור וכיצד לצמצם את חשיפתו לגזים רעילים. בשל רשלנותה זו של המערערת 1 טען המשיב כי נגרמו לו נזקים עליהם יש לפצותו. כתימוכין לנזקים אלו צרף המשיב חוות דעת רפואית של פרופ' רביד ממנה עולה כי הארוע של שאיפת פחמן חד-חמצני (להלן: " הגז") בזמן העבודה, כפי שארע למשיב, גרם במישרין להתפתחות אוטם בשריר הלב, ושעור הנכות של המשיב הוערך על ידי המומחה  ב - 40% לפי סעיף 9(1) ג III לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: " תקנות המל"ל"), ובשעור של 55% לפי תקנה 15 לתקנות הנ"ל אותה סבר המומחה כמתאימה לעניין בשל הפגיעה הקבועה והקשה בכושר השתכרותו של המשיב, ששוב לא יכול היה לעבוד ליד התנור.

5.         המערערות כפרו בחבות הנטענת וטענו כי לליקויו הבריאותיים של המשיב אין קשר עם עבודתו וכי היה עליו להוכיח כי הגז הינו גז מסוכן ו/או כי נחשף אליו במהלך עבודתו ברמה גבוהה מן המותר. מטבע הדברים חלקו המערערות גם על נזקיו של המשיב והגישו חוות דעת רפואית נגדית של ד"ר פרידמן ממנה עולה כי שאיפת הגז שיחקה רק תפקיד של טריגר לגרימת האוטם החריף אשר הופיע אצל המשיב, שהיה צפוי ממילא לפתח אוטם נוכח סיפור משפחתי של מחלת לב כללית ורמת כולסטרול גבוהה. מכל מקום, המומחה מטעם המערערות קבע כי הלקוי שנוצר בליבו של המשיב מקנה לו נכות בשעור של 25% בלבד, ולצמיתות.

6.         בית המשפט קיבל את תביעת המשיב לעניין חבותן של המערערות, ובאשר לנזק הנטען העדיף את חוות דעת מומחה המערערות.

א.         לשאלת החבות קבע בית המשפט, בתמצית, כי העבודה אותה נהג המשיב לעשות מאופיינת במאמץ פיזי; מדובר בסביבת עבודה מסוכנת, לוהטת הפולטת חום וגזים שונים ולא בכדי הציבה המערערת 1 אחראי לצידם של העובדים. ארוע מעין זה שארע, כך על פי קביעת בית המשפט, היה בר צפייה מבחינת המערערת 1, כמעביד. בידיה היו האמצעים הדרושים למניעת סיכון הכרוך בפעולת התכת מתכות, לרבות הסיכון למשיב בבואו במגע עם התנור, המתכת והגזים הנפלטים ממנו. בפועל, לא דאגה המערערת 1 להגנה מפני גזים או לאוורור נאות של סביבת התנור, ובכך הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970 המחייבות נקיטת אמצעים נאותים להשיג אוורור מספיק בסביבת העבודה  כדי ליטול נזקם של אדים, אבק וזוהמה העלולים להזיק לבריאות העובדים. מציין בית המשפט כי כחוכמה שלאחר מעשה הותקן במפעל מתקן שאיבה, דבר המעיד בפני עצמו כי ההתקנה היתה אפשרית גם עובר לארוע. בפועל, לא סיפקה המערערת 1 לעובדיה כל הגנה מפני הגזים הרעילים אלא הסתפקה באספקת חליפה מיוחדת, מסכה נגד אבק וקסדה פתוחה עם מכסה פלסטיק שתספק הגנה מפני החום ופגיעת הגיצים בלבד. טענת המערערת 1 כי לא ידעה שיש לספק הגנה גם מפני הגזים איננה סבירה נוכח עיסוקה ביצורם של תוצרי פלדה ותוצרי מתכת לאחר התכה.  בית המשפט דחה את טענות המערערות כי היה על המשיב להוכיח את מסוכנותו של הגז או כי נחשף לרמה גבוהה מן המותר, ודי בכך כי נמצאה עדות לגז האמור בדמו של המשיב והארוע הינו תוצאה מסתברת של שאיפת אותו גז, כך על פי חוות דעת שני המומחים הרפואיים. עוד דחה בית המשפט את הטענה לרשלנות תורמת מצידו של המשיב, בפרט כאשר אין עדות כי בעבר התרחשה פליטת גז כזו או כי המשיב קיבל הדרכה מיוחדת מפני ארוע מעין זה או שניתנו לו אמצעי הגנה מתאימים והוא ביכר שלא לעשות בהם שימוש.

ב.         בשאלת הנזק, העדיף כאמור בית המשפט את חוות דעתו של מומחה המערערות (תוך תיקון שעור הנכות הרפואית ל - 30%), הן מן הטעם כי בדיקת מומחה זה הינה מאוחרת יותר ועוקבת לתקופה ארוכה יותר אחר מצבו הרפואי של המשיב, והן משום היותו קרדיולוג ולא רופא פנימאי. בית המשפט ציין אף את העובדה כי בפועל המשיב חזר לעבוד במשרה מלאה, ואף עושה שעות נוספות לפי הצורך, דבר המעיד כי מצבו הרפואי אינו כה חמור כפי שהצטייר מחוות דעתו של פרופ' רביד.

את נכותו התפקודית של המשיב קבע בית המשפט על 30% כנכותו הרפואית.

לגופם של הנזקים פסק בית המשפט למשיב הפסד השתכרות בעבר בסך של 124,106 ש"ח; הפסד השתכרות בעתיד עד לגיל 65 בסכום של 243,099 ש"ח; בגין הפסדי פנסיה, שהיא ההפרשה היחידה שהפרישה המערערת 1 למשיב  40,506 ש"ח; עזרה לזולת - פיצוי גלובאלי בסך של 15,000 ש"ח; הוצאות ניידות  - פיצוי גלובאלי בסך של 2,000 ש"ח; הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד אשר אינן מכוסות על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968 הועמדו בסכום גלובלי של 3,000 ש"ח; עלות חוות דעתם ועדותם של עדי המשיב - המומחה הרפואי ואקטואר; כאב וסבל - 108,000 ש"ח שהוא כפל פיצוי הנקוב בפלת"ד בגין נכות של 30% ו - 30 ימי אשפוז. סך כל הפיצוי עמד על 535,711 ש"ח.

יש להדגיש כי מסך זה קבע בית המשפט שהמערערות זכאיות להפחית את הסכומים אותם יקבל המשיב אם מהמל"ל - באשר בינתים הגישה המערערת 1 עצמה תביעה לבית הדין לעבודה נגד המל"ל להכיר בארוע כתאונת עבודה, וזו טרם הסתיימה - ואם מ"קרן מבטחים" במסגרת ביטוח נכות. 

7.         לפנינו ערעור וערעור שכנגד.

המערערותטוענות כנגד פסק הדין על כל חלקיו;

א.         לעניין החבות טוענות הן כי המשיב לא הוכיח כי הן התרשלו כלפיו בדרך כלשהיא וכי הוא נפגע בליבו עקב רשלנותן. מצביעות המערערות על כך כי המשיב לא הוכיח שהוא נחשף במהלך עבודתו במפעל לרמת גז גבוהה מהמותר ומהי בכלל רמת או ריכוז הגז האסורה. מקרה זה, כך על פי המערערות, אינו מצדיק את הפעלת הכלל  של "הדבר מדבר בעד עצמו" או כל כלל אחר המעביר את נטל הראיה או ההוכחה אליהן.  כן נטען כי ככל שפליטת הגז היתה ברמה המותרת, המערערת 1 לא היתה יכולה למנוע היחשפות עובדיה אליו ולא יכלה היתה לצפות באופן סביר כי יפגעו מחשיפה זו. מדגישות המערערות כי לא מוטלת על המעביד חובה אבסלוטית לבטח את עובדיו כנגד כל תאונה העלולה לקרות. 

ב.         ואילו באשר לנזק, נטען כי בית המשפט לא התייחס לסוגיה מרכזית המשליכה על כל גובה הפיצוי: לאור העובדה שהמשיב היה צפוי ללקות ממילא בליבו תוך זמן קצר, זכאי המשיב לפיצוי בגין הפסדי השתכרות רק עבור התקופה שהארוע הקדים את הבלתי נמנע ולא עד למועד יציאתו לגמלאות.

כן משיגות המערערות על כך כי הפיצוי בגין כאב וסבל הינו גבוה ביותר.