פסק-דין בתיק עא 1454/02

שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 113802/97 (כבוד השופטת ד. קרת מאיר), לפיו התקבלה תביעת המערערים בע"א 1454/02 נגד המשיבים באותו ערעור שעניינה פיצוי על מות אבי המשפחה לאחר שהותקף במקום עבודתו, מתחם השוק הסיטונאי בתל אביב, שבהחזקת ובשליטת המשיבה 4 היא המערערת בע"א 1475/02 (להלן: " פסק הדין").

למען הנוחות בלבד יכונו הצדדים בהתאם לכינויים בע"א 1454/02.

רקע

1.         המערערת 1 הינה אלמנתו של וליד עשור, ז"ל (להלן:" המנוח") והמערערים 2-5 הינם ילדיו ויורשיו של המנוח.

בתאריך 14.8.96, בעת שהמנוח עבד כשומר בשער היציאה בשוק הסיטונאי בתל אביב, הותקף על ידי האחים, המשיבים 1-2, על רקע רצונו של אחד מהם, המשיב 1, להיכנס למתחם השוק בניגוד להוראות התמרור במקום ובניגוד להוראות המנוח. במהלך התגרה דקר המשיב 1 את המנוח בליבו ופצעו באורח אנוש. זמן קצר לאחר מכן מת מפצעיו.

2.         המשיבה 3 היתה מעבידתו של המנוח בזמנים הרלונטיים (להלן: " המעביד") ואילו המשיבה 4, המערערת אף היא לפנינו, (להלן: " העירייה") הינה בין היתר הבעלים המחזיק או בעל השליטה במתחם השוק הסיטונאי והיא אשר התקשרה בהסכם לקבלת שירותי שמירה ואבטחה עם המעביד (להלן: " ההסכם").

3.         המערערים הגישו תביעת נזיקין נגד המשיבים 1-2, המעביד והעירייה.

המשיבים 1-2 , שבינתיים הורשעו בפסק דין פלילי בעבירות של קשירת קשר לביצוע תקיפה בנסיבות מחמירות, הריגה (המשיב 1) ותקיפה בנסיבות מחמירות (המשיב 2), לא הגישו כתב הגנה. לאור פסק הדין הפלילי נגדם ראה אותם בית המשפט כאחראים למותו של המנוח ולנזק שנגרם לתלויים וליורשים. בגין כך והם חויבו, יחד ולחוד, עם המעביד והעירייה בפיצויים שנפסקו כפי שעוד יפורט. השאלה העיקרית בה דן בית המשפט היתה אחריותם של המעביד והעירייה לקרות הארוע, חלוקת האחריות בין השנים, וסכום הפיצוי בו יש לפצות את המערערים.

4.         בית המשפט, לאחר שניתח את הראיות שלפניו ואת הפסיקה הרלוונטית הוציא תחת ידיו פסק דין מפורט ומנומק לפיו המעביד והעירייה נושאים יחדיו ובשעור שווה באחריות לקרות הארוע הטרגי, ומשכך חבים בפיצויי המערערים. במערכת היחסים שבין המעביד לעירייה, נמנע בית המשפט מלהכריע בטענת העירייה לעניין סעיף שיפוי המצוי בהסכם, באשר העירייה לא שלחה הודעה לצד שלישי נגד המעביד, וטענותיה הינם במישור החוזי שלא הועמד לדיון.

א.         בתמצית, קבע בית המשפט כי למעביד חובת זהירות מושגית כלפי המנוח בהיותו המעביד הישיר שלו, ואילו לעירייה חובת זהירות מושגית מכוח היותה מחזיק במתחם השוק הסיטונאי ובהיותה מי שהזמינה את שירותיו של המעביד. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית קבע בית המשפט כי שתי הנתבעות חבות אף בחובה זו כלפי המנוח; המעביד והעירייה פעלו במתחם השוק, כאשר המעביד מציב את השמירה ואילו העירייה מפקחת על פעילות המעביד בשטח השוק עצמו באמצעות פקחים מטעמה והצבת בעל תפקיד, מ"מ מנהל מחלקת השווקים, שישב בפועל במתחם השוק. על שניהם, המעביד והעירייה, הוטלה האחריות לבטחונו האישי של המנוח בעת ביצוע עבודתו. עוד התברר כי נושא האלימות ואופיו הבעייתי של השוק הסיטונאי היה ידוע לעירייה ולמעביד. יתרה מכך, המשיבים 1-2 עצמם היו ידועים כמי שהיו מעורבים בעבר בתקריות אלימות בשוק, והסתובבו בו דרך קבע עם סכינים. הסכנה שבגילוי האלימות כלפי המנוח היתה בגדר הצפוי, ולא בכדי הזמינה העירייה שירותיה של חברת שמירה ודרשה, בין היתר, כי מאבטחיה יצוידו בנשק חצי אוטומאטי. אלא מאי, שבפועל העסיק המעביד סדרנים, אשר עלותם נמוכה מזו של המאבטחים והדרישות לגביהם נמוכות יותר, והכל בידיעת העירייה ומתוך הסכמתה שבשתיקה. אף המנוח עצמו שהיה בהליכי שיקום לאחר שהשתמש בעבר בסמים וישב בכלא מספר רב של שנים, לא עמד בדרישות לתפקיד מאבטח, וגם לא בדרישות הנמוכות יותר לתפקיד של סדרן. בהצבת המנוח בשער בעייתי, ללא אמצעי להגן על עצמו, התרשלו השניים. בד בבד, דחה בית המשפט את הטענה לרשלנות תורמת מצידו של המנוח, שהממונה עליו העיד כי מילא את עבודתו כראוי.

ב.         אשר לפיצויים;

ב. 1      תביעת העזבון יוחדה לכאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בלבד. המנוח נפטר זמן קצר לאחר פגיעתו, ומשכך הפיצוי בגין כאב וסבל הינו שולי. המנוח מת בגיל 41 ובגין קיצור תוחלת חיים פסק בי המשפט את הסך של  120,000 ש"ח. בנסיבות בהם עולה הפיצוי לתלויים, המערערים 1-4 (כפי שיפורט), על הנזק הלא ממוני, זכאית רק המערערת 5, בתו של המנוח שאיננה בגדר תלויה,  לפיצוי זה כפי חלקה בצו הירושה שהוא 1/8 קרי, 15,000 ש"ח ובצרוף שכ"ט בשעור של 20% + מע"מ. בסכום זה, כאמור, ישאו המעביד והעירייה יחד ולחוד וזאת בנוסף למשיבים 1-2. 

ב.2       תביעת המערערים 1-4 הינה תביעת תלויים, וזאת חרף העובדה כי המערערים 2-4 עברו את גיל 18; אחד הילדים סובל מפיגור שכלי קל, אחרת היא אם חד הורית הסובלת מבעיות נפשיות חריפות ותלויה בסובבים אותה, וילד נוסף חולה סכרת וגר בבית. הילדים הללו, המתוארים כתלויים, אף הוכרו כנכים על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל").

בית המשפט נקט בשיטת הידות ובהתאם לחישוב שנערך על פי שכרו החודשי הממוצע של המנוח נכון ליום פסק הדין, נפסקו עבור הפסדי שכר בעבר 208,866 ש"ח; הפסדי תמיכת המנוח לעתיד עד גיל 65 - 488,040 ש"ח;  הוצאות מיוחדות בגין המוות 10,000 ש"ח; פיצוי סמלי בשל אובדן שירותי המנוח בסך כולל של 15,000 ש"ח ובסך הכל 721,906 ש"ח.  אלא, שתגמולי המל"ל, כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין הגיעו לסך של 729,360 ש"ח,  ובולעים למעשה את סכום הפיצוי. בנסיבות אלו, ובהתאם להלכה שנפסקה ברע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 193 (2001), זכאי הניזוק לקבל מצד שלישי שאינו המעביד רק 25% מחלקו היחסי של אותו מזיק לאחריות. בהתייחס לעירייה עסקינן ב - 12.5%, שהם 90,238 ש"ח וזאת בצרוף הוצאות משפט ושכ"ט.

לאור העדר חיוב כספי על המעביד, חויבו המערערים לשאת בשכ"ט המעביד בסכום של 7,500 ש"ח + מע"מ.

5.         לפנינו שני ערעורים, של בני משפחת המנוח (המערערים) ושל העירייה, שהדיון בהם אוחד.

א.         נפנה ראשית לערעורה של העירייה החולקת הן על שאלת החבות והן על גובה הנזק. אשר לחבות, טוענת העירייה כי יש להטיל את מלוא האחריות על המעביד בלבד, ששירותיו נשכרו לשם ביצוע עבודות האבטחה והשמירה בשוק. תפקידם של עובדי העירייה במקום היה אחר, לגרסתה. המעביד, כך על פי העירייה, הפר את ההסכם עימה בהעסיקו אנשים שאינם עונים על דרישות העירייה כפי שהתחייב להן, ואין להטיל לפתחה את האחריות לתוצאות מעשים אלו. כן נטען על ידי העירייה כי מעשיהם של המשיבים 1-2 היו כה חריגים ובלתי צפויים עד אשר ניתקו את הקשר הסיבתי בין הרשלנות, ככל שזו קיימת, לבין הנזק. בנוסף, כך נטען, יש לייחס למנוח אשם תורם בדרגה גבוהה, באשר פעל בניגוד להוראות ברורות שניתנו לפיהן יש להמנע מעימותים ולפעול בצורה שונה.  עוד טוענת העירייה כי בית המשפט טעה כאשר נמנע מלהכריע במערכת היחסים שלה עם המעביד כי זה האחרון חב בשיפויה בהתאם לסעיף שיפוי שנקבע בהסכם.

אשר לסוגיית הנזק, טוענת העירייה כי טעה בית המשפט משפסק את הפסדי התמיכה לעתיד עד גיל 65, ולא נתן ביטוי לכך כי המנוח כלל לא עבד משך שנים רבות בשל תקופות המאסר הארוכות אותן ריצה, ואף אצל המעביד עבד רק חודשים ספורים במסגרת שיקומית, כך שאין כל ודאות סבירה כי היה מחזיק בה מעמד לאורך זמן. עוד נטען על ידי העירייה כי לא היה מקום לפצות את התלויים בגין אובדן עזרת המנוח וכי לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים זכאי עזבונו של המנוח, בעוד במקרה דנן העזבון כלל לא היה צד לתובענה.

ב.         המערערים סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט בשאלת האחריות, אך משיגים בערעורם הם על סכום הפיצוי שנפסק. כך, למשל טוענים המערערים כי בית המשפט טעה כאשר ייחס את קצבאות הביטוח הלאומי להם זכאים רק האלמנה (המערערת 1) והמערער 2 גם ליתר המערערים. ההלכה היא כי יש לנכות את קצבת התלויים אך ורק ממי שקיבלה וזכאי לקבלה בעצמו. רוצים איפוא המערערים לומר כי יש לערוך חישוב לכל תלוי בנפרד, ואין לנכות מפיצוי המגיע לתלוי אחד שווי הטבה שקיבל תלוי אחר, וזאת בהסתמך על ע"א 2737/90 סעיד נ' פיינארטס בע"מ, סביר מא 85 (1992)).