פסק-דין בתיק עא 1451/02

•       1. שני ערעורים  על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט מ. שנהב), א. 16711/00, בו התקבלה תביעתן של מאור תמר (להלן: המשיבה  2) ואישי ישיר חברה לביטוח (להלן: המשיבה  1) כנגד לגונה ליין בע"מ (להלן: המשיבה  3), ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן: המשיבה  4) ומוסך "כחול לבן" בע"מ (להלן: המערערת).

רקע עובדתי:

2. המשיבה  3 רכשה רכב מסוג פיאט מ.ר. 05-333-83 (להלן: הרכב) אשר בוטח באמצעות המשיבה  4. כעבור יום ממועד הרכישה נבדק הרכב במכון המורשה מ.מ.מ.. כעבור חמישה ימים ממועד הבדיקה הוכנס הרכב למוסך של המערערת, המצוי בעיר פתח תקווה, ובוצעו בו תיקונים על פי דו"ח הבדיקה של מכון מ.מ.מ.. במהלך אותו יום, קיבל בעלי המשיבה  3 ומנהלה את הרכב חזרה לאחר גמר הטיפול בו, ונסע לביתו המרוחק כ 8 ק"מ ממוסך המערערת. למחרת נסע לירושלים  ולאחר שהגיע לירושלים דומם את המנוע ויצא מן הרכב. בזמן שהרכב שהה בחניה פרצה בו אש מאזור תא המנוע, והוא נשרף. האש התפשטה ושרפה גם את רכב מסוג טויוטה מ.ר. 09-569-35 שהיה בבעלות המשיבה  2 , אשר חנה בסמוך.

3. המשיבות  1 ו 2 הגישו תביעה לשיבוב המשיבה  1 בגין התשלומים ששילמה למבוטחתה, ולפיצויה של המשיבה  2 בגין נזקים נוספים בעטיה של שריפת רכבה. התביעה הוגשה נגד בעלת הרכב ומבטחתה (המשיבות  3 ו 4) וכנגד המערערת אשר טיפלה ברכב עובר לשריפתו.  המשיבות  1 ו 2 טענו כי אינן יודעות ואין להן אפשרות לדעת כיצד נגרמה התאונה וכי בהיגרם התאונה ע"י רכב אשר היה בשליטת המשיבה  3, אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות מצד המשיבה 3 ו/או המערערת. התאונה ארעה כתוצאה מאש ולכן לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), חלה על המשיבה  3 ועל המערערת החובה להוכיח כי לא התרשלו.

המשיבות  3 ו 4 הכחישו את הנטען כלפיהן ואת חבותן לפצות את המשיבות  1 ו 2 וטענו כי הרכב טופל במוסך של המערערת עובר לשריפתו, ולנהגו לא היתה כל אפשרות להבחין בבעיה כלשהי ברכב. המערערת הכחישה את הנטען כלפיה ואת הקשר הסיבתי בין טיפולה ברכב לבין השריפה.

• פסק-דינו של בית משפט השלום:
• 4. אין מחלוקת כי האש התפרצה מרכב המשיבה  3 והתפשטה לעבר רכב המשיבה   2, וכי הנטל להוכחת העדר רשלנות באשר לפרוץ האש או התפשטותה מוטל על המשיבות  3 ו 4 ועל המערערת מכוח סעיף 39 לפקודה. בית המשפט סקר את כל הראיות, ניתח חוות דעת שני מומחים מטעם בעלי הדין וחוות דעת מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, וקבע כי שלושת המומחים המקצועיים לא הצליחו להצביע על גורם השריפה במידה ראויה או סבירה. המשיבות  3 ו 4 והמערערת לא הוכיחו העדר רשלנות מצידם ולכן התביעה התקבלה.
• בנוגע להכרעה בחבות הפיצוי הכריע בית המשפט כדלקמן: מיום רכישתו ועד ליום טיפולו במוסך נסע רכב המשיבה  2 כ- 1,655 ק"מ במהלך של כשבוע אחד. יש ללמוד מכך כי ברכב לא היתה בעיה קריטית, וסביר להניח כי לו היתה בעיה כזו היא היתה מוצאת ביטוי במהלך נסיעה ממושכת זו. מיום בו טופל הרכב במוסך המערערת ועד להתרחשות השריפה נסע הרכב כ-100 ק"מ. המרחק הקצר יחסית שהספיק הרכב לנוע וסמיכות הזמנים בין טיפולו במוסך לשריפתו מצביעים, ולו נסיבתית, על קשר כלשהו בין הטיפול במוסך לבין ה"בעיה" שגרמה לשריפה ומטים את הכף לחובת המערערת. מנגד, בעל הרכב, מנהל המשיבה  3, פעל כרוכש סביר ושגרתי, בדק את הרכב במכון מורשה והכניסו לטיפול במוסך. מנהל המשיבה  3 העיד כי מסר את דו"ח ממצאי בדיקת הרכב למערערת וביקש ממנה לתקן את הליקויים בו. בית המשפט התרשם ממהימנותו של עד זה וקבע כי עדותו מתאשרת בעקיפין לנוכח הראיות שהוגשו מטעם המערערת (השוואת החשבוניות לממצאי דו"ח הבדיקה), מה גם שיש בה הגיון רב שכן תיקון הליקויים לפי הדו"ח תואם את האינטרסים של המשיבה  3 שקיבלה התחייבות ממוכר הרכב לתקן את כל הליקויים על חשבונו. לאור דברים אלו החליט בית המשפט לחייב את המערערת לפצות את המשיבות 1 ו 2 על נזקיהן בסכומים הבאים: למשיבה  1 סכום של כ 67,000 ש"ח בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, למשיבה  2 סכום של כ 7,700 ש"ח. 

בנסיבות העניין נדחתה התובענה כנגד המשיבות   3 ו 4 ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים

5. המערערת טוענת כי בית המשפט שגה בהעברתו את הנטל להוכחת רשלנות לפי סעיף 39 לפקודה אל המערערת והמשיבה  3 גם יחד, ולא אל כתפי המשיבה  3 לבדה בהיותה בעלת הרכב. לטענת המערערת, המשיבות  1 ו 2 לא טענו דבר כנגדה ולא הוכיחו את התנאים המקדמיים להחלת סעיף 39 לפקודה עליה. לפיכך חובת היפוך הנטל לא עברה אל המערערת, והיה על המשיבות  1 ו 2  להוכיח פוזיטיבית כי היא התרשלה.

בנוסף, טוענת המערערת כי אין בכל חומר הראיות שנתקבל ע"י בית המשפט כל ממצא המצביע אודות קשר כלשהו בין המערערת לפרוץ האש. הראיה היחידה הקושרת כביכול את המוסך לאירוע השריפה הינה חוות הדעת של מר א. היינה, המומחה מטעם המשיבות  3 ו 4, המניחה השערה לפיה הותיר המוסך את מכסה שמן המנוע פתוח. בית המשפט אימץ את הקביעה של מר מ. בר לב, המומחה מטעם בית המשפט, כי השערתו של מר א. היינה אינה סבירה. פסילת חוות דעתו של מר א. היינה מחד, והטלת אחריות על המוסך מאידך הינן שתי קביעות הסותרות האחת את רעותה.

המערערת טוענת כי יש לקבל את חוות הדעת של  מומחה בית המשפט, לפיה הסיבה לפרוץ האש ברכב מקורה במערכת החיוט החשמלי והאלקטרוניקה.

לחלופין טוענת המערערת כי בהעדר ידיעה מיהו המעוול, דין התביעה היה להידחות.

6. המשיבות  3 ו 4 טוענות כי לפי פסק הדין של בית משפט קמא, המערערת נמצאה אחראית להבער האש. בסעיף 39 לפקודה נקבע, כי הנטל להוכיח התרשלות עובר לנתבע כאשר הוא אחראי להבער האש, ולכן נטל זה עבר אליה ומשלא הצליחה להרימו - בדין חויבה.

עוד טוענות המשיבות  3 ו 4 כי  כיוון והמערערת תיקנה את הרכב בסמיכות רבה לפרוץ האש יש לראותה כבעלת השליטה עליו. לפיכך המערערת אחראית לנזק לפי ס' 41 לפקודה הקובע את הכלל "הדבר מדבר בעדו".

בנוסף טוענות הן, כי המערערת אחראית בגין מצגיה כי הרכב תקין ובהיותה בעלת המקצועיות והמומחיות בסוג רכב ספציפי זה, כך שיכלה לצפות את הנזק.

כמו כן, לדידן, אי יכולתם של המומחים מטעם המערערת ומטעם בית המשפט, בניגוד למומחה מטעמן, מר א. היינה , להצביע על סיבת פרוץ האש, מביאה למסקנה כי יש לאמץ את מסקנותיו של האחרון. טעה בית המשפט בדחותו את מסקנותיו של המומחה מטעמן בהסתמך על ניסוי שביצע המומחה מטעם בית המשפט, כיוון והוכח כי הניסוי בוצע כאשר חופת המנוע פתוחה ואילו בענייננו חופת המנוע היתה סגורה.

לחלופין, אף אם המערערת צודקת בטענותיה, נקבע בפסק הדין כי בחינת פעולותיו של בעל הרכב, מנהל המשיבה  3, מלמדת על פעילות סבירה ושגרתית של רוכש שבדק את הרכב במכון מורשה והכניסו לטיפול במוסך. מכאן שהמשיבה 3 הוכיחה העדר התרשלות. די בכך כדי לדחות את התביעה נגדה.

הואיל ובכתבי הטענות גלגלו המשיבות  3 ו 4 את האחריות על המערערת, הן פתחו בכך חזית ישירה בינהן לבינה ויש לראותן כבעלי דין שכנגד גם ללא הודעה לצד שלישי.

7. המשיבות  1 ו 2 טוענות כי כיוון שלא היתה מחלוקת בדבר פרוץ האש ברכב המשיבה  3 והתפשטותה לרכב המשיבה  2, הוכיחו הן את תביעתן, והנטל עבר למשיבות  3 ו 4 ולמערערת אשר לא עמדו בו. לפיכך יש להותיר את פסק הדין על כנו. לחלופין, במידה ויתקבל ערעורה של המערערת יש לחייבה לשלם להן ביחד ולחוד עם המשיבות  3 ו 4.