פסק-דין בתיק עא 1429/07

ערעור זה מופנה כנגד החלטת ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957 (להלן: " החוק"), בראשותו של כב' השופט לנדמן, מיום 29.01.07 (וע 2399/03, וע 2400/03) לפיה נדחו, בשנית, עררים שהוגשו על החלטת הרשות המוסמכת שלא להכיר במערערים כנכים על פי החוק.

הרקע העובדתי:

המערערים, בעל ואישה, ילידי 1930 ו- 1931 בעיר סיביו שברומניה.

על פי הנטען בתביעות, שהוגשו על ידם לרשות המוסמכת, נאלצו לחיות חיי מסתור (כל אחד בנפרד) במשך שנות מלחמת העולם השניה.

לאחר שהרשות המוסמכת דחתה את תביעתם, הוגש על ידם ערר בהתאם לסעיף 17 לחוק.

בתאריך 20.08.04 דחתה הועדה את הערר, בשל דלות הראיות שהוצגו על ידם. הועדה ציינה כי המערער לא העיד כלל בפניה ולא ניתן להסתמך בעניינו על עדות רעייתו, המערערת, מאחר שהשניים הכירו רק לאחר עלייתם לישראל, עם תום המלחמה.

באשר למערערת נקבע כי תיאורה היה מבולבל מאוד וכל שעלה ממנו לא הגיע לכלל "שלילת חרות".

עוד ציינה הועדה כי הטענה בדבר חיי סתר במרתף חשוך כל תקופת המלחמה, אינה מתקבלת על הדעת (מה עוד שהמערערת שינתה גרסאותיה ביחס לתקופות ולמקומות), כמו גם הטענה כי כל יהודי סיביו הסתתרו בתקופת המלחמה.

על החלטה זו הוגש ערעור אשר נדון בתאריך 26.01.06 (ע"א 3321/04). הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט לפיה: "הואיל ועו"ד ליפר בסיכומיו בפני הועדה ביקש להציג ראיות נוספות, לרבות תצהירים נוספים של עדים, ואין לבקשה זו התייחסות בהחלטת הועדה, תבוטל ההחלטה והדיון יוחזר לועדה על מנת לאפשר הגשת הראיות הנוספות ומתן החלטה חדשה בהתבסס על החומר במלואו", (ההדגשה לא במקור) ולהסכמה ניתן תוקף של פסק דין.

בהחלטה נשוא הערעור שבפנינו שבה הועדה ודחתה את העררים.

בעניינה של המערערת נקבע כי לא היה בראיות הנוספות שהוצגו כדי לשנות את המסקנה לפיה עדותה נמצאה בלתי אמינה. מאחר שהעדים לא התייחסו כלל לקורות אותה בתקופת המלחמה. באשר למערער קבעה הועדה כי לא עלה בידו להראות כי מציאת מסתור בביתו של טוחן נוצרי, בתנאים הקשים המצויינים בעדותו מהווים שלילת חופש.

המסגרת הנורמטיבית:

בשורה של פסקי דין, שהאחרון בהם דנ"א 11196/03 גרנות יוסף ואח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, הובהרה האבחנה בין זכויות שהוענקו על פי החוק למי שנרדפו במדינות שנכבשו בידי הרייך השלישי לאלה שסבלו משלטון האימים ונרדפו בידי ממשלות שפעלו בהשראת הנאצים ובהשפעתם ובכללן רומניה, הונגריה ובולגריה.

"על דרך הכלל אפוא, זכאים לפיצויים על-פי החוק הגרמני מי שנרדפו בתחומי הרייך השלישי. בא סעיף 43 לחוק הגרמני והרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מכוחו של החוק גם אל-מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית...

הוראת סעיף 43 לחוק הגרמני מסיבה עצמה רק על נרדפים שחירותם נשללה, להבדילם מנרדפים שחירותם הוגבלה. לשון אחר: החוק הגרמני מבדיל בין הגבלת חירות - המזכה בפיצוי רק בתחומי הרייך השלישי, לבין שלילת חירות - המזכה בפיצוי במדינות זרות. הבחנה זו אומצה גם בדין ישראל ואין עליה עוררין" (דברי כב' המשנה לנשיא מ. חשין בענין גרנות).

ראו גם ע"א 660/76 קלינובסקי נ' הרשות המוסמכת, פ"ד לא (1) 500 שם נפסק כי יהודי רומניה שגורשו מבתיהם, לא סבלו מ"שלילת חירות", שכן הורשו להגיע ליעד הגירוש באופן עצמאי ובלא משמר מזויין.

לפיכך, היה על המשיבה לבחון את עניינם של המערערים על פי הכללים שהותוו בפסיקה, בהתייחס לעובדה שהמערערים סבלו רדיפות מחוץ לתחומי הרייך השלישי, תחת שלטון ממשלה שפעלה בענין זה בהשראת הנאצים.

טענות הצדדים - דיון:

לטענת המערערים, ועדת הערר שגתה בכך שהתעלמה מהוכחות מדעיות שהובאו מטעם המערערים, לרבות בספרו של המלומד ההיסטוריון - ד"ר ז'אן אנצ'ל בו נכתב כי העיר סיביו היתה מקום מושבה של המפקדה הגרמנית הדרום מזרחית וגם של מפקדת "ההיטלריוגנד" וכי טרנסילבניה היא ארץ הגרמנים. על פי הנטען העיר סיביו מתוארת כחלק מהכיבוש הנאצי בספר הנ"ל ומתוארות בו גם תלאות היהודים בעת הכיבוש.