פסק-דין בתיק עא 1419/05

השופט ז' המר, אב"ד:

רקע

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת ר' רונן), בה"פ 201127/04, מיום 05.01.05, בו נדחתה תובענת הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: המערער או הבנק) לפסק דין הצהרתי (להלן: הבקשה). במסגרת הבקשה עתר הבנק למתן הצהרה לפיה הוא זכאי לקבלת ריבית בנקאית בהתאם לתנאי שטר המשכנתא, נספחיו וכתב ההגבלה מיום 18.07.94 (להלן: כתב ההגבלה).

2.         בחודש פבר' 1989 נרשמה לטובת הבנק משכנתא מדרגה ראשונה, על נכס בבעלות מר ברנרד שברד (המשיב הפורמלי 1, להלן: שברד). הנכס שועבד להבטחת התחייבות חברה בשם דוד רוזנווסר בע"מ (להלן: רוזנווסר) כלפי הבנק. בהסכם מאוחר הוגבל סכומה של המשכנתא לשיעור התקבולים שיתקבלו בגין מכירת הנכס (חודש 7/89). בעקבות תיקון לחוק הערבות (חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992, ס"ח 1390, 144, להלן: תיקון תשנ"ב) הוסף לכתב המשכנתא המקורי כתב הגבלה, לפיו נקצב סכום המשכנתא לסכום השווה בש"ח לשני מליון דולר ארה"ב (להלן: הסכום המוגבל). לאור אי עמידת רוזנווסר בהתחייבויותיה, נקט הבנק בהליכים למימוש המשכנתא. המשיבה הפורמלית 2, עו"ד עדנה חרותי, מונתה ככונסת נכסים לצורך מימוש ומכירת הנכס (להלן: הכונסת).

3.         המשיבה הינה בעלת משכנתא מדרגה שניה על הנכס (אף זאת להבטחת התחייבויות רוזנווסר), ובכפוף להליכים מתאימים, כל סכום שיוותר בקופת מימוש הנכס לאחר כיסוי החוב המובטח במשכנתא לטובת הבנק, ישולם לידיה.

4.         במסגרת הליכי הכינוס נמכר הנכס בסכום העולה על הסכום המוגבל. ראש ההוצאה לפועל שדנה בהליכי הכינוס, הביעה את דעתה שאין זה מסמכותה לפרש את כוונת הצדדים לכתב ההגבלה, ועל כן פנה המערער בהליך של המרצת פתיחה לבית משפט קמא. לשם ההבהרה יצוין, כי במועד פתיחת תיק ההוצל"פ הועמד החוב על סכום של 11,577,026 ש"ח, לטענת ב"כ הבנק בשל טעות (בקשה למימוש משכנתא מיום 30.3.98). בהמשך עודכן הסכום בהתאם לסכום הנקוב בכתב ההגבלה. עוד יצוין כי לידי המערער הועבר מקופת הכינוס הסכום המוגבל, והמחלוקת בין הצדדים נוגעת ליתרת הכספים בקופת הכינוס (על פי המרצת הפתיחה סכום של 2,309,704 ש"ח).

החלטת בית משפט קמא

5.         בפני בית משפט קמא עמדה השאלה הפרשנית, האם סכום החוב לבנק, המובטח במשכנתא, לאור כתב  ההגבלה, כולל גם ריבית בנקאית, או שמא או אינו כולל ריבית כלל. בעלי הדין בבית משפט קמא ויתרו בהסכמה על חקירת המצהירים, והתיק הוכרע על סמך המסמכים שעמדו בפני בית המשפט. בית משפט קמא קבע כי הבנק " לא הרים את הנטל שהוטל עליו ולא הוכיח כי יש לפרש את כתב ההגבלה באופן הנטען על ידו" (עמ' 3 לפסק הדין). בית המשפט נימק את החלטתו בכך " שלא הוכח מהו אומד הדעת המשותף של שני הצדדים לכתב ההגבלה; לשונו של כתב ההגבלה תומכת בטענת גולדקס; ובנוסף אני סבורה כי יש לקבל את טענת המניעות שהועלתה ע"י גולדקס." (שם).

6.         באשר ללשון כתב ההגבלה נקבע על ידי בית משפט קמא כי כתב ההגבלה אכן לא התכוון להביא לביטול כתב המשכנתא כולו, אלא לשנותו רק ככל שהדבר נוגע לנושא הסכום המובטח מכוח המשכנתא. לעניין הסכום המובטח, כתב ההגבלה תיקן ושינה את ההסדר החוזי הקודם. " כתב ההגבלה נקב בסכום שהוא מעתה ואילך סכום מוגבל. יתרה מזאת, כתב ההגבלה התייחס באופן מפורש לנושא הצמדת הסכום שנזכר בו. כתב ההגבלה לא התייחס לנושא הריביות כלל. משהיתה בכתב הגבלה התייחסות מפורשת הן לסכום והן לאופן הצמדתו, המסקנה הפרשנית הסבירה יותר, היא כי העדר התייחסות לריביות נבעה מכך שהסכום המוגבל לא יצבור ריביות, ועל כל פנים הבנק לא הוכיח כי יש מקום לפרש את כתב ההגבלה בדרך אחרת" (עמ' 4 לפסק הדין).

7.         באשר לפרשנות ההסכם, קבע בית משפט קמא כי אין כל עדות על אומד הדעת של אחד הצדדים לכתב ההגבלה - מר שברד. העדות היחידה היא של נציג הבנק מר משה מאיר. בית משפט קמא סבר כי " ניתן להסיק מסקנות לגבי אומד הדעת הסובייקטיבי של הבנק לגבי זכויותיו מכוח כתב ההגבלה, גם מהתנהגותו לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל" (עמ' 4 לפסק הדין). בכך הוא כיוון להצהרת כונסת הנכסים מטעם הבנק לפיה החוב לבנק עומד על שני מליון דולר ארה"ב בלבד. אף אם לא נייחס את כוונת הכונסת לבנק, הרי שב"כ המערער לא מחה על עמדת הכונסת. " מכאן, ניתן להסיק כי הבנק היה סבור, אף הוא, כי אין להוסיף ריבית לסכום החוב" (שם). עוד נקבע כי בהעדר עדות על אומד הדעת של הצד השני לכתב ההגבלה (מר שברד), לא ניתן לקבוע על סמך חומר הראיות מה היה אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשני הצדדים. לא ניתן גם לקבוע כי היה אומד דעת של צד אחד, שהצד השני היה מודע לו.

8.         בהעדר אינדיקציה על אומד הדעת המשותף לצדדים, פירש בית משפט קמא את כתב ההגבלה על פי אמות מידה אוביקטיביות, על פי התכלית האוביקטיבית מנקודת מבטם של צדדים סבירים והוגנים. בית משפט קמא ראה בלשון ההסכם " עוגן פרשני כבד משקל" (עמ' 5). נקבע כי " משהחליט הבנק להגביל את הסכום, לאור הוראות חוק הערבות המתוקן, הוא ויתר על חלק מהסכומים שמר שוורד ערב להם (באמצעות מישכון ביתו) קודם לתיקון המערכת ההסכמית בין הצדדים ע"י כתב ההגבלה. אכן, הויתור נבע מתיקון חוק הערבות, שמכוחו מותר היה להוסיף ריבית לסכום המוגבל - אולם אין אינדיקציה פוזיטיבית כי הבנק, שבחר לציין את תוספת ההצמדה לסכום, אכן בקש להוסיף לסכום גם ריבית" (עמ' 5). אף לשון כתב ההגבלה מובילה למסקנה שהסכום המוגבל אינו נושא ריבית. הצד השני להסכם, שכוונתו אינה ידועה לנו, יכול היה להסתמך על לשון ההסכם בהבנתו את תוכנו. כתב ההגבלה נוסח על ידי הבנק, שחזקה עליו שלו היה מתכוון לכך שכתב ההגבלה יכלול ריביות - היה מציין זאת במפורש.

9.         עוד נקבע, כי יש לקבל את עמדתה של המשיבה, לפיה הבנק מנוע מלהתכחש למצג שהציג ביחס לסכום החוב של החברה כלפיו (ראה לעיל עמדת הכונסת). המשיבה הסתמכה על מצג זה, ואף הוכיחה כי שינתה את מצבה לרעה. המשיבה הניחה כי החוב לבנק עומד על הסכום המוגבל, וכי היא תוכל לקבל חלק מהתמורה בגין מכירת הנכס, אם ימכר בסכום העולה על סכום זה. מתוך הנחה זו פעלה המשיבה לאיתור קונה. לו הייתה המשיבה מודעת מראש לעמדת הבנק, יתכן והיתה נוהגת באופן שונה במהלך מכירת הבית.

10.        כאמור, תובענת הבנק לסעד הצהרתי נדחתה. על כך הערעור בפנינו.

טענות המערער

11.        לטענת המערער שגה בית משפט קמא באופן פרשנותו את כתב ההגבלה. בעניין זה הועלו הטענות הבאות:

א.        שגה בית משפט קמא משקבע כי לא הוכחה כוונת שני הצדדים בפועל, לפיה אין בהוראות כתב ההגבלה כדי לגרוע מזכותו של הבנק לצבור ריבית בנקאית על קרן המשכנתא.

ב.        הוכח כי כל שנתכוונו הצדדים לכתב ההגבלה היה להתאים את הוראות שטר המשכנתא להוראות תיקון תשנ"ב לחוק הערבות. העד משה מאיר, אשר טיפל בנושא כתב ההגבלה מטעם הבנק, העיד על כך בתצהירו.

ג.         מעיון בהוראות תיקון תשנ"ב עולה, כי הסעיף הדן בקציבת ערבותו של ערב יחיד (סעיף 17ב) מכיר באופן מפורש בזכותו של הנושה לגבות ריבית על קרן הערבות הקצובה.

ד.        מר שברד היה אדיש לחלוטין לנוסחו ומשמעותו של כתב ההגבלה ("הובטח" זה מכבר על ידי הגבלת הערבות לתקבולי הנכס). הבנק הוא שיזם את הכנת כתב ההגבלה, ולמעשה נחתם כתב ההגבלה על ידי עו"ד זק על פי יפוי כוח שהיה בידיו, ומבלי שעדכן כלל את לקוחו (אשר לדברי עורך הדין עקבותיו נעלמו עוד בשנת 1989).