פסק-דין בתיק עא 1374/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 30409/04 (כבוד השופט ח. טובי) אשר דחה תביעתה של המערערת נגד המשיבה לתשלום נזקים בעילה של גרם הפרת חוזה שכירות שבין המערערת לבין צד שלישי (להלן: " פסק הדין").

רקע

1.         המערערת הינה בעלת הזיכיון להפעלת מסעדות מקדונלד'ס בישראל שביקשה לפתוח סניף של מסעדת מקדונלד'ס במרכז המסחרי "מול הפארק" ברעננה (להלן: " המרכז המסחרי"). מרכז זה מופעל ומנוהל על ידי "אחוזת בית מרכז מסחרי ודיור לגיל הזהב" (להלן: " המשכירה"), שלה הרשאה מבעלי המרכז המסחרי  - מליבו ישראל בע"מ ומליבו השקעות בע"מ - להשכיר בו שטחים.

הנכס אותו ביקשה המערערת לשכור מהמשכירה היה שטח של 105 מ"ר בקומת הקרקע של המרכז המסחרי (להלן: " הנכס" ו/או " המושכר"), בו הפעילה דאז המשיבה, זכיינית "בורגר קינג", מסעדה. הכל, בהתאם להסכם שכירות שהיה למשיבה עם המשכירה, שעמד לפני סיום כאשר פינוי המושכר נקבע לתאריך 1.5.03 (להלן: הסכם השכירות"). 

2.         בתאריך 19.2.03 חתמו המערערת והמשכירה על זיכרון דברים בקשר עם השכרת הנכס, כשמועד מסירת הנכס למערערת נקבע ליום 1.5.03, כאמור - אותו היום בו עמדה המשיבה לפנותו (להלן: " זיכרון הדברים").

3.         לציין כי עוד מיום 6.2.03 מצויה המשיבה בהקפאת הליכים, כשעו"ד טישמן משמש נאמנה.

4.         המשיבה נדרשה לפנות את הנכס בתאריך 1.5.03 על פי הסכם השכירות, ובפועל לא עשתה כן. הנאמן, שנסמך על מידע שנמסר לו ממנכ"ל המשיבה דאז, ועל חליפת מכתבים שבינו לבין בעלי הנכס, סבר כי הסכם השכירות של המשיבה בנכס הוארך - בעל פה - לשלוש שנים נוספות, באותם תנאים הנקובים בהסכם השכירות המקורי שהיה עם המשכירה.

5.         פועל יוצא מאי פינוי המושכר על ידי המשיבה, היה אי מסירת החזקה למערערת בהתאם לזיכרון הדברים שהיה לה עם המשכירה. 

על רקע זה פנתה המשכירה בתאריך 4.5.03 לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה ליתן הוראות למשיבה, באמצעות הנאמן, לפנות את המושכר לאלתר (פש"ר 1149/03, בש"א 9113/03).

בהחלטתו מיום 29.6.03 קבע בית המשפט מפי כבוד השופטת קרת-מאיר כי על המשיבה לפנות את הנכס ולהחזירו למשכירה, באשר הסכם השכירות ביניהם אכן הסתיים עוד ביום 1.5.03 (להלן: " החלטת הפינוי"). בקשתו של הנאמן כי הפינוי יעוכב, נדחתה וביום 15.7.03 פינתה המשיבה את הנכס והוא נמסר למחרת היום למערערת.

6.         המערערת, שביקשה להיפרע מהמשיבה על נזקיה משך החודשיים וחצי שבהם עוכבה מסירת החזקה, הגישה נגדה תביעה בעילה של גרם הפרת חוזה שלא כדין בהתאם לסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין") שנוסחו - 

" 62(א).            מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון"[הדגשות אינן במקור].

לטענת המערערת בתביעתה, סירובה של המשיבה לפנות את המושכר גרם לכך כי המשכירה תפר את זיכרון הדברים ולא תמסור לה את החזקה במועד, דבר שהביא לאובדן רווחים בשיעור של 280,000 ש"ח.

7.         הדיון בבית משפט השלום פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת אחריות.

בפסק דינו, ניתח בית המשפט את עוולת גרם הפרת חוזה על ארבעה יסודותיה: ( א) גרימה ( ב) של הפרת חוזה מחייב ( ג) ביודעין ( ד) ובלי צידוק מספיק.

בית המשפט עמד על כך כי אף שעסקינן בזיכרון דברים, עיון בהוראותיו מלמד כי הוא מפורט דיו ומצביע על גמירות דעתם של הצדדים לו (המשכירה והמערערת) להתקשר בחוזה מחייב לכל דבר ועניין, אף בהעדר הסכם נוסף שייחתם בין הצדדים. זיכרון הדברים הופר על ידי המשכירה, ואין נפקא מינה אם המערערת לא תבעה את המשכירה בגין האמור. עוד מצא בית המשפט כי יש קשר סיבתי ברור בין אי פינוי המושכר במועד על ידי המשיבה לבין העדר אפשרות מצדו של המשכירה למסור את הנכס למערערת במועד המוסכם. והנה מתקיימים שני היסודות הראשונים, " גרימה" " של הפרת חוזה מחייב" .

אשר ליסוד השלישי שעניינו " ביודעין", קבע בית המשפט מבחינה עובדתית שרק בתאריך 12.5.03, כשבוע ימים לאחר שפתחה המשכירה בהליך לפינוי המשיבה מהמושכר, נודע למשיבה אודות ההתקשרות שבין המשכירה לבין המערערת. זאת, לאחר שהנאמן קיבל, לבקשתו, עותק מזיכרון הדברים שבינה לבין המערערת. קודם לכן לא טרחה כלל המשכירה לידע את הנאמן אודות פרטי ההתקשרות. בכל חליפת המכתבים שבין המשכירה לבין המשיבה עובר למועד הפינוי, ואף בבקשה למתן הוראות שהוגשה לבית המשפט במטרה להביא לפינוי המשיבה מהמושכר לא ננקב שמו של הצד השלישי - המערערת. זו, מצידה, היתה מודעת למחלוקת שבין המשכירה לבין המשיבה אך נמנעה מלפנות לנאמן ולידע אותו בדבר קיומו של זיכרון הדברים, אף כי היא עצמה נפגשה עם הנאמן ובאה עימו בדין ודברים לרכישת רשת "בורגר קינג". המערערת בחרה להסתמך על המשכירה בעניין זה. הוסיף וקבע השופט המלומד כי שני הצדדים, המשכירה והמערערת, גמרו אומר למנוע מהמשיבה מידע אודות זהות המתקשרים ופרטי ההתקשרות, ואין בפרסומים בכלי התקשורת או בידיעה כללית שבידי הנאמן, בבחינת "ידיעה על פי מאזן ההסתברויות" כדי לענות על דרישת הסעיף. בנסיבות אלו, שבהם מנעו הצדדים מהמשיבה מידע אין לדרוש ממנה לחקור ולדרוש בדבר זהות המתקשרים, פרטי ההתקשרות, המועד בו התחייבה המשכירה למסור את המושכר לידי המערערת, ובכלל קיומה של התקשרות מחייבת. לפיכך, ידיעתה של המשיבה התגבשה רק בתאריך 12.5.03, עם העברת עותק מזיכרון הדברים לנאמן.

בדונו ביסוד הרביעי, הוא " העדר הצידוק המספיק" קבע בית המשפט כי גם יסוד זה לא התמלא. הנאמן סבר בתום לב כי בין המשכירה לבין המשיבה השתכלל הסכם מחייב המאריך את תקופת השכירות בתנאי ההסכם המקורי, ולא חלה עליו החובה לפנות את המושכר. הנאמן הסתמך על מידע שנמסר לו ממנכ"ל המשיבה וחליפת מכתבים בינו לבין בעלי הנכס, והיה בו כדי להוות צידוק מספיק מבחינתו של הנאמן שלא לפנות את המושכר ולעמוד על זכויותיה החוזיות של המשיבה בנכס, שהיה הסניף הרווחי ביותר של המשיבה.  וויתור עליו היה, על פי דעתו של הנאמן, משום מעילה בתפקידו ובחובתו כלפי נושי המשיבה וכלפי בית המשפט שמינה אותו. הוסיף וקבע בית המשפט כי בעוד שהנאמן פעל בתום לב למימוש זכות חוזית, דווקא התנהלותה של המערערת מעידה על חוסר תום לב, מששמרה "בסוד" את דבר ההתקשרות ובמקביל אף ניהלה משא ומתן עם המשיבה לרכישת עסקיה. משידיעתו של הנאמן על זיכרון הדברים באה רק בתאריך 12.5.03 בעיצומו של ההליך בו נקטה המערערת לפינוי המשיבה, רשאי היה הנאמן להמשיך בברור המחלוקת לגופה ולהמתין להכרעתו של בית המשפט, הכרעה שהתקבלה בתאריך 29.6.03. הגם שבסופו של דבר החליט בית המשפט כי לא נכרת הסכם שכירות בין המערערת לבין המשיבה, אין לראות - בדיעבד - בעמידה על ההליך המשפטי משום העדר צידוק מספיק. מדגיש בית המשפט כי לו היה יודע הנאמן על זיכרון הדברים במועד בו נחתם (19.2.03), היה בידו סיפק להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט למימוש זכותה הנטענת של המשיבה, עוד טרם הסתיים הסכם השכירות שלה בנכס. התרשמותו של בית המשפט היתה כי המערערת בחרה במכוון ובמודע שלא ליתן בידי הנאמן מידע, על מנת למנוע ממנה פניה לערכאה המתאימה ו/או לממונה על ההגבלים העסקיים, ולהעמיד את הנאמן במועד המסירה לפני עובדה מוגמרת. התנהלות זו איננה מקובלת ונגועה בחוסר תום לב, ומשום כך מנועה המערערת מלטעון לנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאי פינוי המושכר במועד הקבוע בהסכם השכירות.

משנדחתה שאלת אחריותה של המשיבה להפרת זיכרון הדברים, שוב לא נדרש בית המשפט לשאלת הנזק. התביעה נדחתה תוך חיובה של המערערת בהוצאות המשיבה.