פסק-דין בתיק עא 1301/05

בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד. בראשית הדברים נציג את הרקע העובדתי שביסוד המחלוקות.

המערערת בתיק ע"א 1301/05 הינה חברה בע"מ המנהלת מאפיה בקרית שמונה. מערערת זו תיקרא להלן "המאפיה". בין היתר הפעילה המאפיה בעסקה מכונה שתפקידה לעצב בצק בצורה של "בייגלה", דהיינו כעכים. בתיק המוצגים מצויות תמונות של מכונה זו המסומנות כמוצגים נ/1 - נ/5 וכן סקיצה המסומנת כ-נ/12. מכונה זו תיקרא להלן "המכונה". כפי שעולה מהעדויות מוצאה של המכונה מרוסיה. היא היתה מיושנת ועבודתה לוותה לעתים בתקלות וברעשים חזקים.

ביום 2/7/98 הפעיל איגור קולסניקוב, עובד המאפיה, את המכונה. האחרון מופיע כמשיב מס' 1 בשני הערעורים והוא יקרא להלן "העובד". במהלך עבודתו חל שיבוש בעבודת המכונה והיה צורך להפסיק את מהלכה ולנקות את שיירי הבצק שנותרו בתוך קרביה. העובד הפסיק את עבודת המכונה, פתח את המכסה שסגר על המכלולים הפנימיים שלה והחל לנקות בידיו ולהוציא מבין קרביה את שיירי  הבצק. התמונות ובעיקר זו שסומנה נ/4, מדגימות היטב כיצד בוצעה הפעולה. בסיטואציה זו, כך ניכר הדבר, ובשל מיקומו של כפתור ההפעלה של המכונה, לא יכול היה העובד לחדש בעצמו את הפעלתה. לפתע הופעלה המכונה, חלקיה הנעים החלו לנוע ופגעו בידו השמאלית של העובד שהיתה עדיין ביניהם. כפי שעולה הדבר מחוות הדעת הרפואיות שצורפו לתיק, אודותיהן עוד נספר, נקטעו לעובד 2 גלילים באצבע מס' 2 ונגרם לו שבר פתוח בגליל המרוחק של אצבע מס' 3. ראו על כך בתמונות המהוות את המוצג ת/15.

המוסד לבטוח לאומי ושני המומחים הרפואיים שפעלו מטעם שני הצדדים העריכו, כל אחד בנפרד, שנכותו הרפואית של העובד מגיעה כדי 10%.

בתביעה שהגיש העובד לבית משפט השלום הוא תבע מאת המאפיה שיפוי ופיצוי בגין נזקיו עקב התאונה. המאפיה כפרה בחבותה ובמקביל הוציאה הודעה לצד שלישי שכוונה כנגד פאוזה חליחל והמבטחת שלו, חב' סהר חברה לבטוח בע"מ. פאוזה חליחל הנו קבלן לאספקת כח אדם ושירותי נקיון (להלן יקרא "הקבלן").

המאפיה טענה בהודעתה כי שכרה את שירותיו של הקבלן אשר מצידו סיפק עובדים שנתנו שירותים למאפיה. בין בעלי דין אלה נכרת חוזה שמיסד וקבע את מערכת היחסים והתנאים ביניהם. הסכם זה צורף כנספח לתצהירו של מנהל המאפיה ומצוי בתיק המוצגים והוא יקרא להלן "ההסכם".

לטענת המאפיה התאונה ארעה בשל מעשי רשלנותם של אנשי הקבלן ולפיכך על האחרון לשפותה ככל שתוטל עליה החבות לשאת בתשלום נזקיו של העובד. דגש מיוחד שמה המאפיה בטיעוניה על הוראותיו של ההסכם בסעיפים 3.5 ו-3.6. הקבלן מצידו ביקש להדוף מעל פניו את ההודעה.

בין בעלי הדין התגלעה מחלוקת באשר לנסיבות המדויקות בהן ארעה התאונה כשעיקר המחלוקת העובדתית התמקדה סביב השאלה מי היה זה שהפעיל את המכונה וחידש עבודתה לאחר שזו הופסקה ושעה שהעובד היה עסוק בחילוץ שיירי הבצק מתוכה וידיו מצויות בתוך קרביה.

לאחר ששמעה את כל הראיות שבעלי הדין חפצו להביא בפניה וניתחה את העדויות, קבעה שופטת השלום כי היה זה אחמד חליחל שהפעיל את המכונה. חליחל זה שימש במקום כמנהל עבודה מטעמו של הקבלן והוא זה שהשגיח אחר עבודת עובדי האחרון במקום, (להלן יקרא הלה "חליחל"). כפי שעולה מחומר הראיות הרי שבצד עובדי המאפיה (כמו העובד) עבדו במקום גם עובדי הקבלן. תהליך היצור התנהל באופן כזה שהעובד הפעיל המכונה אשר קלטה בצק מצידה האחד ופלטה בצידה האחר גושי בצק בצורת "בייגלה", ואת אלה היה על עובדות שהועסקו מטעם הקבלן לאסוף ולהעביר הלאה לתנור אפיה. חליחל היה זה שהשגיח על עבודת העובדות.

בית המשפט הוסיף וקבע כי כפתור ההפעלה של המכונה היה ממוקם על הדופן הניצבת לזו  שלידה ניצב העובד וזאת מצידה השמאלי, כך שלשם הפעלת המכונה היה על העובד למתוח את גופו ולשלוח שמאלה את ידו השמאלית לעבר כפתור ההפעלה. ראה התמונות שבתיק המוצגים. מאחר וידוע כי העובד נפגע בידו השמאלית, דהיינו היא היתה מצויה "בבטנה" של המכונה בעת הפעלתה המחודשת, הרי ממצא זה מכתיב את המסקנה שלא העובד היה זה שהפעילה בעת שידיו חיטטו בתוך קרביה. בהסתמך על ממצא זה ועל יסוד הראיות הפוזיטיביות והנסיבתיות שהובאו בפניה, קבעה שופטת בית משפט השלום כי היה זה חליחל שלחץ על כפתור ההפעלה של המכונה וגרם לפציעתו של העובד.

על פי קביעתו של בית המשפט, חליחל, שהבחין כי העובדות עליהן הוא מופקד שובתות מעבודה, מיהר להפעיל המכונה טרם שבדק מה הסיבה שבעטיה היא שובתת ומבלי לוודא שאיש אינו מטפל בה וכך נפגע העובד. פעולתו היתה נמהרת, במיוחד לאור העובדה שהמכסה שמגן על חלקיה הפנימיים של המכונה היה פתוח והזדקר כלפי מעלה, (ראו התמונות שבתיק). כפי שכבר הסברנו לעיל העובד הגיש את תביעתו נגד המאפיה בלבד והיא זו שצירפה את הקבלן להתדיינות על ידי שיגור הודעת צד ג' אליו. בפסק דינה קבעה הערכאה הדיונית כי המאפיה, בהיותה בעלת המכונה ומעבידתו של העובד, חטאה כלפיו בעוולה של הפרת חובה חקוקה כאשר לא דאגה להתקנת אמצעי בטיחות מתאימים אשר יהיה בכוחם למנוע הפעלת המכונה שלא ברצונם של העובדים העוסקים בתיקונה וזאת בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל) תש"ן - 1990. כדברי בית המשפט בענין בפסקה 19 לפסק דינו, על המאפיה, בעלת המכונה והמחזיקה בה, היה להתקין מנגנון התקן נעילה אמין אשר יהיה בשליטתו של מבצע עבודת התיקון אך הדבר לא נעשה.

עוד הוסיף וקבע בית המשפט כי המאפיה לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה וכך חטאה כלפי העובד גם במעשה רשלנות שתחוב בגינו. אשר לחלקו של העובד ולאחר שקבעה כיצד ובאילו נסיבות ארעה התאונה, דחתה הערכאה הדיונית את טענותיה של המאפיה ואת עתירתה לחייב את העובד בתרומת רשלנות להתרחשות התאונה. לאחר קביעות אלה עברה השופטת קמא לדון בהודעה לצד השלישי. היא ראתה לנכון לקבל ההודעה וחייבה את הקבלן לשפות את המאפיה באופן מלא.

סוגיה זו נדונה בסעיפים 35 ו-39 לפסק הדין. בסעיף 36 מסבירה כב' השופטת כי הנתבעת טענה בסכומיה בצורה לאקונית כי יש להטיל על הקבלן את חובת השיפוי לאור ההסכם הקיים ביניהם.

בית המשפט מעיד על עצמו כי נמנע מלבחון את משמעותו של סעיף 3.5 להסכם והטיל על הקבלן את חובת השיפוי לאחר שהוא מצידו התעלם בסיכומיו מטענה השיפוי שהופנתה כלפיו ובית המשפט ראה בכך משום הודאה בחבותו כלפי הנתבעת מכח ההסכם. הקבלן והמבטחת שלו חוייבו איפוא לשפות את הנתבעת במלוא סכום הפיצוי והחיובים הנלווים שהוטלו עלה כלפי העובד. נעיר כאן כי מסקנה זו, לחובת הקבלן, אינה יכולה לעמוד באשר עיון בהודעה לצד השלישי ששיגרה כלפיו המאפיה, ומגלה כי היא לא ביקשה לבסס את דרישת השיפוי על ההסכם כך שאין תימה שהקבלן מצדו לא התמודד כלל עם טענה זו.

אשר לסוגית הנזק. בפני בית המשפט הוצגו שתי חוות דעת רפואיות. מטעמו של העובד הוגשה חוות דעתו של דר' אנגל (מוצג ת/3) אשר העריך את נכותו הרפואית של המשיב ב-10% תוך המלצה ליישם בענינו ובמלואה את הוראותיה של תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשל"ז - 1956, ולהעמיד את נכותו על שיעור של 15%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של דר' משה אשר המליץ אף הוא להעריך את נכותו הרפואית של המשיב בשיעור של 10% אלא שלשיטתו אין ליישם כלל את הוראותיה של תקנה 15 האמורה. אך מובן הוא כי כל אחד מבעלי הדין ביקש לאמץ את עמדתו של המומחה שפעל מטעמו. בית משפט קמא החליט, לאחר שקלא וטריא, להעמיד את נכותו התפקודית של העובד על 12.5%. לאחר קביעה זו המשיך בית המשפט ודן בכל ראשי הנזק שתבע העובד ובסופו של יום העריך את היקף נזקיו והפסדיו בסך של 336,248 ש"ח. לאחר קביעה זו הורה בית המשפט לנכות את שווים של התגמולים שקיבל העובד מהמוסד לביטוח לאומי, וחייב את המאפיה לשלם למשיב את היתרה. אנו יודעים כיום כי ערכם של תגמולי המוסד לביטוח לאומי מגיע לכדי כ-75,000 ש"ח. בהמשך לקביעותיו הקודמות עליהן עמדנו לעיל, חייב בית המשפט את הקבלן לשפות את המאפיה בכל נזקי העובד.

כאמור הן המאפיה והן הקבלן תוקפים את פסק הדין, כל אחד מהם מנקודת ראותו. המאפיה תוקפת את החלטת בית המשפט לראות בה אחראית לארוע התאונה. לשיטתה היא הדריכה את העובד כיצד להפעיל המכונה והאחרונה היתה מצויידת בכל האביזרים והאמצעים הדרושים למניעת התאונה. גם כך וגם אם קביעה זו תישאר על כנה מבקשת המאפיה לקבוע כי מעשהו של הקבלן שעובדו, חליחל, הפעיל המכונה, ניתק את הקשר הסיבתי בין מעשיה שלה לבין נזקיו של העובד. המאפיה מנסה לבסס טיעוניה לענין זה על הוראותיו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין.

טענה נוספת שבפי המאפיה הינה הטענה ולפיה יש לזקוף לחובתו של העובד אשם תורם מצידו להתרחשות התאונה והנזק בשיעור של 50% ובהתאם להפחית את סכום הפיצויים. עוד טוענת המאפיה כי בקביעת שיעור נכותו של העובד בשיעור של 12.5% טעה בית המשפט באשר לא נגרמה לו כל נכות שיכולה להשפיע על כושר תפקודו. עוד מוסיפה המאפיה ומעלה טענות נוספות לענין חישוב נזקיו של העובד.

הקבלן מצידו תוקף בערעורו את ההחלטות אשר כוונו כנגדו או משפיעות על חבותו ושיעורה.

מערער זה גם תוקף את קביעתו של בית המשפט כי היה זה חליחל שלחץ על הכפתור והפעיל המכונה. לשיטתו היה מקום לשחרר אותו כליל מאחריות להתרחשות התאונה. עוד מוסיף וטוען הקבלן כי היה מקום לזקוף אשם תורם לחובת העובד וכי היה מקום, לחילופין, לחלק את האחריות בינו לבין המאפיה. הקבלן מוסיף ומבקש לשנות כמה מקביעותיו של בית המשפט באשר לנכותו של העובד ובכימות נזקיו בראשי הנזק השונים.