פסק-דין בתיק עא 1301/05

1.         ב- 24.02.05 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט גנון) בתביעתו של יהודה רווח נגד יורם וריקי שלם, עו"ד מיכאל עראף, משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ ויפה ועקנין, בהודעות צד ג' שנשלחו בתיק ובתביעה נגדית שהוגשה בו.

הרקע לתביעה שהגיש רווח, הוא הסכם מכר מ- 27.11.95, על פיו מכרו יהודה ויפה רווח את דירתם בסכום של 145,000 דולר על פי שער יציג, לקונים יורם וריקי שלם. מאחר ובני הזוג רווח התגרשו או היו בהליכי גירושין, הוסדר עניין חלוקת תמורת הדירה במפורש בהסכם, תוך שימוש במנגנון של פיקדון המוחזק בנאמנות אצל עו"ד עראף, שהיה גם מיופה כח לצורך ביצוע ההעברה בטאבו.

            בתביעתו, טען התובע יהודה רווח, כי לא קיבל את מלוא הכספים המגיעים לו מהקונים.

            בכתב התביעה, עתר יהודה לחייב את הנתבעים 1, 2 ו- 3, יורם וריקי שלם ועו"ד עראף, לשלם לו את הסכומים שטרם שולמו בגין העסקה ופיצויים. עוד עתר למתן פסק דין הצהרתי שיבטל את רישום הנתבעים שלם כבעלי הדירה, ואת רישום המשכנתא לטובת הבנק. למרות שהדירה הועברה ברישום לבעלות הקונים, המשיך יהודה רווח להחזיק בה.

            הנתבעים שלם, הגישו תביעה שכנגד לתשלום דמי שכירות ראויים ופיצויים מוסכמים בגין גרם נזק.

            עו"ד עראף וה"ה שלם הגישו הודעות צד ג'.

            הבנק, שתחילה הובטחו זכויותיו במשכון והערת אזהרה ולאחר רישום הבעלות על שם הקונים גם נרשמה לזכותו משכנתא, נקט בהליכי מימוש והתובע שהחזיק בדירה, נצטווה לפנותה לאור מכירת הדירה בהליכים אלה. המכירה הניבה כ- 113,000 דולר בלבד וכאמור, התביעה כנגד הבנק נדחתה בהסכמה.

3.         בית המשפט סקר את טענות הצדדים ואת גרסאותיהם ועדויותיהם במשפט, וציין כי הרושם שקיבל מעדות התובע ומעדות עורך הדין עראף לא היה מרנין. עוד ציין, כי העדויות כולן הן במידה רבה מלאכותיות וכי את דרכו לקביעת הממצאים הבסיסיים בנושאים העובדתיים, עשה בזהירות יתרה, בקפידה ותוך אילוץ לבור מתוך הדברים את האמת, כאשר על כולם "עלתה" עדותה של גב' קטי אוליבר, שהעידה מטעם ה"ה שלם (סעיף 9 לפסק הדין).

            לאחר שבית המשפט שמע את הראיות ושקל אותן, כמו גם את טענות הצדדים, קיבל את התביעה באורח חלקי. בית המשפט קבע כי התובע זכאי לכספו מכספי התמורה שלא זכה לקבל, בסכום של 40,000 דולר, וכן זכאי לפיצוי. עוד קבע, כי ישיבתו בדירה והחזקתו בה, אינם מהווים הפרת חוזה וכי הנתבעים 1 ו- 2 הם שהפרו את החוזה. משכך, נדחתה התביעה שכנגד. שתי ההודעות לצד ג' נדחו אף הן. התביעה כנגד עורך הדין התקבלה לאחר שהוטל על התובע אשם תורם בשיעור של מחצית והנזק שגרם עורך הדין הועמד, לאחר ניכוי אשם תורם, על 10,000 דולר.

            משכך, חייב בית המשפט את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע סכום בשקלים השווה ל- 40,000 דולר לפי שער יציג ביום פסק הדין, ובתשלום סך בשקלים של 14,000 דולר, בצרוף הוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין ומע"מ. את עורך הדין, נתבע 3, חייב לשלם לתובע סכום בשקלים השווה ל- 10,000 דולר, בצרוף הוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין ומע"מ.

4.         על פסק דין זה הוגשו שני ערעורים. הראשון (ע.א. 1301/05) על ידי יהודה רווח, התובע בבית משפט השלום. השני (ע.א. 1386/05) על ידי עורך דין עראף, הנתבע מס' 3 בבית משפט השלום.

            במסגרת ערעורו של יהודה רווח, הוגש ערעור שכנגד על ידי יורם וריקי שלם, הקונים, כנגדו.

5.         המערערים והמערער שכנגד, תוקפים את פסק הדין, כל אחד על פי דרכו.

            יהודה רווח טוען בעיקרו כנגד העובדה שבית המשפט לא הכיר במלוא טענתו לחוב בסכום של 60,000 דולר ועוד על כך שביחסים עם עורך הדין, חוייב זה רק בסכום של 10,000 דולר, תוך שהוטל על יהודה אשם תורם בשיעור של 50%.

             המערערים שכנגד, יורם וריקי שלם, טוענים בעיקרו כי שילמו ליהודה 10,000 דולר נוספים מעבר לאלה שקבע בית המשפט, טוענים כי יהודה פעל בחוסר תם לב ולא פעל להקטנת נזקיו, וביקשו לקזז טובת הנאה שצמחה ליהודה לטענתם, מסכום הפיצוי שנפסק לטובתו. עוד טענו כנגד החיוב שהוטל עליהם לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

            עורך דין עראף טוען בעיקרו כנגד קביעת בית המשפט כי התרשל כלפי יהודה רווח ו/או כי התרשלותו לא גרמה לתובע כל נזק, טען כנגד דחיית ההודעה לצד ג' שהגיש כנגד הקונים ואף כנגד סכום החיוב שהוטל עליו בגין הוצאות משפט.

6.         שקלנו את טענות הצדדים כולן ומסקנתנו היא כי אין להתערב בפסק הדין, שכן, בדין יסודו.

7.         פסק דינו של בית המשפט מבוסס על קביעות אמון שונות שמצא לייחס לעדים השונים בעניינים מסויימים ולא באחרים. קביעות אמון אלה, מבוססות על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים שהופיעו בפניו.

            הלכה היא כי בית משפט שלערעור, לא יתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאי דופן שאין המקרה הנוכחי נמנה עליהם (ראה למשל את ע.א. 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב (2) 592 בעמ' 594).