פסק-דין בתיק עא 1274/06

השופט בנימין ארבל:

א. ההליך;

1.         המערער מחזיק בקיוסק, המצוי בתחומי מתחם בית החולים "העמק" שבעפולה, שבבעלות המשיבה.

            זכויותיו של המערער באו לו מן הגברת רחל אדרי, אשר רכשה זכות להרשם כחוכרת של קטע קרקע ומבנה בשטח 57 מ"ר, ממנהל מקרקעי ישראל, עפ"י חוזה חכירה מיום 10.3.88. ביום 17.3.88 מכרה הגב' אדרי את זכויותיה למערער, כאשר ביום 9.9.90, נחתם כתב העברת הזכויות הלא - רשומות ואושר על ידי מנהל מקרקעי ישראל.

יתרת שטח מתחם בית החולים, בשטח 21,905 מ"ר, הוחכר למשיבה, כאשר השטחים שבחכירתה עוטפים את שטח הקיוסק, המהווה מעין "אי" בתוך שטח מתחם בית החולים.

2.         במהלך השנים, הוסיף המערער לשטח הקיוסק שבבעלותו, ובנה אל תוך שטח מתחם בית החולים, והגדיל את שטח המבנה ל- 63 מ"ר. המערער הוסיף גגונים, מדרגות, שולחנות ושאר מתקנים, תוך שהוא מסיג את שטחיה של המשיבה ותופס חזקה ושימוש בשטחיה, ללא הסכמתה.

            על כן, הגישה המשיבה תביעה בבית המשפט קמא, לסילוק ידו של המשיב מן השטחים המוחכרים לה.

3.         במסגרת ההליכים בבית המשפט קמא, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה כי המערער יסלק, כתנאי לקבלת רשות להתגונן כנגד התביעה, את כל המתקנים שהציב מחוץ לשטח מבנה הקיוסק, תוך חיובו שלא לעשות שימוש בשטחים שמחוץ למבנה הקיוסק.

            לאחר שנשמעה מסכת הראיות, קבע בית משפט קמא, כי כל אשר הוחכר למערער הוא שטח הקרקע של מבנה הקיוסק שגדלו 57 מ"ר בלבד. אין המדובר בשטח משוער, כגרסת המערער. המערער אף הורשע בהליך פלילי, בגין בניה ללא היתר בניה. בסופו של דבר נקבע, על סמך הראיות שהובאו, כי אכן המערער חרג, ללא הרשאה אל מחוץ לשטח אשר הוחכר לו.

            בית המשפט קמא קבע, כי אין מקום לקבל את טענות המערער, לפיהן פועלת המשיבה בחוסר תום לב, בהפעילה את זכויותיה כלפיו, וכי לא הוכח קיומו של מניע פסול, אשר הביאה להפעיל את זכויותיה. עוד נקבע כי הפועל בחוסר תום לב הינו דווקא המערער, אשר עשה דין לעצמו, תוך פגיעה בזכויות המשיבה.

4.         נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא כי על המערער לסלק את ידו מן השטחים שתפס שלא כדין, והכוללים את כל הבנוי וחורג מתחום 57 מ"ר, הסגת גבול בחלל האויר על ידי התקנת בליטות וגג רעפים, וכן הסרת גגונים, מחסן ומדרגות שהוקמו בתוך שטחה של המשיבה.

5.         יש לציין, כי בגדרה של המחלוקת, נדונה אף סוגיית סמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעה לסילוק המבנים שהוקמו שלא כדין. בית המשפט קמא, סקר בקצרה את הדעות השונות בסוגיה נכבדה זו, אך החליט להימנע מלהיכנס לבירור הסוגיה, שכן, המבחן הקובע גדרי סמכותו, הינו מבחן הסעד. לאחר שנמחקה העתירה לסעד של השבת המצב לקדמותו והריסת החריגות, הרי הסעד הנותר הינו סעד סילוק היד - שהינו בגדר סמכותו.

ב. הערעור;

6.         בערעור שלפנינו, חוזר המערער על הטענות הנוגעות לסוגיית תום ליבה של המשיבה - אשר, לטעמו, כל מטרתה הינה להטרידו ותו לא. המערער חוזר וטוען כי בית המשפט לא מוסמך היה לדון בתובענה, במיוחד באשר לסוגיית הבעלות בנכסי המקרקעין. לטעמו, טרם הובהרה סוגיה זו אף אשר היא, לדעתו, מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי.

            עוד טוען המערער, כי המשיבה לא הוכיחה כי הוא פלש לשטחים השייכים לה, בהעלותו טענה מקורית, לפיה, אם הוחכר למשיבה מלוא שטח המקרקעין של 21,906 מ"ר, עליו ניצב מתחם בית החולים, הכיצד זה תטען כי המערער חרג מתחומו אל שטחה. שכן, אף שטח הקיוסק נכלל בשטח זה. 

            בגדר טענותיו, מעלה המערער, אף טענות כנגד מדידת שטח הסגת הגבול וקביעת העובדות לעניין זה על ידי בית המשפט קמא - שעה שנציג פלוני מטעם מנהל מקרקעי  ישראל חיווה דעתו - מחוץ לכתלי בית המשפט - כי אין חריגה מתחום שטחו של המערער. לשיטתו, על המשיבה היה להעיד את נציגי מינהל מקרקעי ישראל לעניין זה. ואם בכך לא די, מעלה המערער סדרת טענות, מטענות שונות, הנוגעות לחוסר תום ליבה של המשיבה. לאחר שעיינו בטענות אלה, לא נמצא כי יש בטענות אלה להשפיע, בכל דרך שהיא על התוצאה, ועל כן, לא מצאנו מקום אף להעלותן.

ג. דיון - הסגת הגבול;

7.         עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא, ובחינת חומר הראיות, עליו נשענות מסקנותיו, מובילות אלי מסקנה אחת, והיא כי המערער הרחיב את שטחו של הקיוסק, אל מעבר לתחום, אשר הוחכר לו על פי חוזה החכירה שנכרת בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל, כמפורט בתשריט המצורף למסמכי העברת הזכויות מהגב' אדרי למערער. בית משפט קמא קבע, בהסתמך על חוות דעתו של המודד אריה יהודה, והתשריטים שהומצאו על ידו, כי אכן הגדיל המערער את שטח הקיוסק אל מחוץ לתחום אשר הוחכר לו, ואף תפס חזקה מעבר לשטח הבנוי.

            לא מצאנו כל מקום ועילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, המעוגנות, כאמור, בחומר הראיות שהוצג, ובמיוחד, כאשר המערער לא המציא כל ראיות של ממש לסתירת ראיות המשיבה.