פסק-דין בתיק עא 1269/05

השופט א. שיף:

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת' נאות-פרי), בת.א. 19222/03, בו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיבים הנוגעת לעסקת חליפין בין שני כלי רכב.

2.         העובדות הצריכות לעניין הנן אלה:  ביום 22.4.02, נכרתה בין המערערת לבין המשיבה מס' 2 (להלן-" המשיבה") עסקת חליפין בין שני כלי רכב (להלן-" העסקה"). במסגרת העסקה, הוסכם כי המערערת תעביר לידי המשיבה רכב מסוג "הונדה" שהיה בבעלותה והמשיבה, מצידה, תעביר לידי המערערת רכב מסוג "יונדאי" שבבעלותה (להלן-" הרכב"). מאחר ושוויו של הרכב שהעבירה המערערת לידי המשיבה עלה על שווי רכבה של המשיבה, הוסכם כי המשיבה תשלם למערערת את ההפרש בין שווי שני כלי הרכב. הרקע לכריתת העסקה שנוי במחלוקת בין הצדדים; מחד, טוענת המערערת כי במועד הרלוונטי היה לה חוב לצד שלישי (מר יואב דיין ז"ל), שעסק במתן הלוואות וגביית חובות בשוק האפור וכי דיין, יחד עם המשיב מס' 1 - אביה של המשיבה (להלן-" המשיב") [לדברי המערערת שותפו של דיין בעסקים] - הציעו לה לפרוע את החוב באמצעות החלפת הרכבים ותשלום ההפרש בין שווים לדיין. מאידך, המשיבים הכחישו גרסתה זו של המערערת וטענו כי אין כל קשר בין העסקה לחובה של המערערת כלפי דיין.

3.         ביום 7.12.03 הגישה המערערת את התביעה נשוא פסק דינו של בית המשפט קמא; בכתב התביעה טענה המערערת כי ימים ספורים לאחר ביצוע העסקה והעברת הרכב לידיה, החלו להתגלות בעיות חמורות ברכב והתחוור לה, במסגרת חקירה משטרתית שהתנהלה בעניין תיקון שעבר הרכב בעבר, כי הרכב ניזוק קשה בתאונת דרכים שאירעה באוגוסט 2001 (לפני שנרכש על ידי המשיב עבור המשיבה) וכתוצאה מכך, שוויו היה פחות מהשווי שהוצהר על ידי המשיבים ביום כריתת העסקה. בכך, טענה המערערת, המשיבים התנהגו בחוסר תום לב, רימו אותה והעלימו ממנה פרט חשוב זה תוך ניצול המצוקה שהיתה שרויה בה עובר לכריתת העסקה, לאור האיומים שהפנה כלפיה דיין. בהקשר זה, הוסיפה המערערת כי היא ביקשה לבדוק את הרכב בטרם חתימת העסקה אך בקשתה  סורבה על יד המשיב.

התביעה במהותה הנה לחייב את המשיבים להשיב למערערת את שוויו של הרכב כפי שהוערך על ידי הצדדים ביום חתימת העסקה (בסך של 65,000 ש"ח), תוך הודעה על מוכנותה של המערערת להחזיר את הרכב לידי המשיבה. כמו כן תבעה המערערת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה, לטענתה, בעקבות כך, כאשר הנזק מוערך על ידה בסך של 20,000 ש"ח.

המשיבים, מצידם, הכחישו את טענותיה של המערערת. לגרסתם, הם לא ידעו אודות התאונה ואודות הנזק שנגרם לרכב כתוצאה ממנה. עוד טענו המשיבים כי משהודיעה להם המערערת על כך, הציע לה המשיב לפנות לעסק ממנו נרכש הרכב ("רכב מילו בע"מ") ולהחליף אותו ברכב אחר לשביעות רצונה. ואכן המערערת פנתה יחד עם המשיב לעסק הנ"ל והחליפה את הרכב ברכב מסוג "מאזדה" והבעלות הועברה על שמה. אולם, בסופו של דבר, עסקה זו בוטלה לבקשת המערערת ומסיבות שאינן קשורות לענייננו. 

4.         לבית המשפט קמא הוגשו תצהירים מטעם המערערת, המשיב ומר מאיר מתן (נפתלי) הבעלים של העסק ממנו נרכש הרכב. המצהירים נחקרו על תצהיריהם ובאי כוח הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל פה בתום ישיבת ההוכחות. להשלמת התמונה יצויין כי, לתביעתה צירפה המערערת, בנספח א', את ההסכם שלטענתה מגלם את העסקה דנן ושמכוחו היא תובעת את המשיבים; ואילו לתצהירה צירפה המערערת, בנספח ג', מסמך נוסף שהגיע לידי בא כוחה במסגרת הליכי גילוי מסמכים, המהווה הסכם נוסף שנחתם בינה לבין המשיבה, באותו יום, באשר לעסקה דנן. 

5.         בית המשפט קמא, בפסק דינו מיום 14.2.05, דחה את התביעה תוך חיוב המערערת בהוצאות בשיעור סמלי.

בפתח ההכרעה בתביעה, ציינה השופטת קמא כי המערערת "לא הותירה רושם מהימן, תשובותיה היו מתחמקות, היא סתרה את עצמה ואת האמור בתצהירה, התברר כי לא פרטה בכתב התביעה עובדות מהותיות ללא כל הסבר ואין באפשרותי באופן כללי לקבל את גרסתה".

לאחר שבחנה השופטת קמא את חומר הראיות שהונח לעיונה, לרבות חקירתם של המצהירים, הגיעה למסקנה כי לא הוכח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי העסקה נחתמה בתנאי כפיה או עושק; המערערת לא הוכיחה כי היא היתה נתונהבמצוקה עובר לכריתת העסקה וכי פעלה תחת איומים מצד דיין או מצד גורם מטעמו, ולא הוכיחה כי היא אכן ביקשה לבדוק את הרכב בטרם חתימת העסקה ובקשתה סורבה. כמו-כן, עדותו של המשיב כי הוא לא ידע על התאונה ועל הנזק שנגרם לרכב כתוצאה ממנה, לא נסתרה ובית המשפט קמא קיבלה כמהימנה. לכן, נדחתה טענת המערערת לפיה היא רומתה ו/או הוטעתה ביחס למצב ושווי הרכב. עוד קבע בית המשפט קמא כי גם במידה והעסקה נכפתה על המערערת או שהיא הוטעתה, לא הוכח כי היא פעלה לביטול ההסכם מיד לאחר שהכפייה פסקה או שההטעיה התגלתה. נימוק נוסף לדחיית התביעה היה, כי המערערת לא הוכיחה מה היה השווי האמיתי של הרכב במועד כריתת העסקה והאם ובכמה פחת שוויו מאשר הסכום שננקב בהסכם;

בהמשך, הצביעה השופטת קמא על הסתירות שהתגלו בגרסתה של המערערת ומנתה את העובדות המהותיות שלא פורטו בתביעתה;  בין היתר, סתירות באשר למהותו ואופן ניהול המו"מ עובר לכריתת העסקה, אי גילויו של מסמך מהותי לתובענה והכוונה היא להסכם השני שנחתם בין הצדדים (נספח ג' לעיל), אי ציון עובדת קיומה וביטולה של העסקה המאוחרת במסגרתה החליפה המערערת את הרכב ברכב מסוג מאזדה. כל אלה, פגמו בגרסתה של המערערת, עמדו לה לרועץ וחיזקו את גרסת המשיב.

יש לציין כי גם בעדותו של המשיב התגלו בפני בית המשפט קמא סתירות ביחס להכחשתו את יחסי השותפות בינו לבין דיין וביחס לרקע לכריתת העסקה דנן. בהקשר זה, נקבע כי המשיב אכן היה שותפו של דיין וכי העסקה היתה קשורה לחובה של המערערת כלפיהם. באשר לסתירות אלה, ציינה השופטת קמא כי מדובר בסתירות מעטות שאינן יורדות לשורשו של עניין ואינן מקעקעות את מהימנות גרסת המשיב.  מעבר לכך, הוסיפה השופטת קמא, אף אם שתי הגרסאות (של המשיב ושל המערערת) היו שקולות, היות ונטל ההוכחה רובץ על כתפי המערערת, דין התביעה להידחות.

6.         בפתח הערעור מציינת המערערת כי היא כלל לא טענה בפני בית המשפט קמא כי מדובר בעסקה שנחתמה בתנאי עושק או כפייה. בהמשך, חוזרת המערערת על הטענות שנטענו בפני הערכאה הראשונה ותוקפת את קביעותיה העובדתיות. המערערת מוסיפה כי היה על בית המשפט קמא לדון בטענתה החילופית, בדבר "טעות" לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים. עוד מוסיפה המערערת וטוענת כי העובדה שהמשיבים והעד מטעמם, מר מאיר מתן (נפתלי) לא הציגו ולו מסמך אחד המתייחס למחיר אותו שילמו המשיבים בתמורה לרכישת הרכב על ידם, גרמו לה ל"נזק ראייתי", בכך שמנעו ממנה או הקשו עליה, להוכיח את השאלה האם ידע המשיב על התאונה שעבר הרכב בעבר.     

7.         לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, בחומר הראיות שבתיק ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שלהלן;

אקדים ואומר, כי מכתב התביעה לא ברור מהו הבסיס המשפטי לתביעת המערערת; האם המערערת תבעה את המשיבים מכוח עוולת התרמית הקבועה ב סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), או שמא, מכוח עילות הביטול (עושק, כפייה או הטעיה) המנויות ב פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן-" חוק החוזים"). כל אשר טענה המערערת הוא שהמשיבים העלימו הימנה את מצבו של הרכב, ניצלו את מצוקתה ופחדיה מדיין ובכך הם נהגו כלפיה במרמה ו/או שלא בתום לב במהלך המשא והמתן ולכן הם חייבים להשיב לה את שווי הרכב, כפי שהוערך על ידי הצדדים לצורכי העסקה ולפצות אותה בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה בגין כך. מכל מקום, בית המשפט קמא קבע, כי המערערת לא הוכיחה את טענותיה בדבר המצוקה שהיתה נתונה בה עובר לכריתת העסקה, האיומים שהופנו כלפיה לסילוק החוב, דרישתה לבדוק את הרכב לפני העברתו לידיה וסירוב המשיב ולא הוכיחה את ידיעת המשיב אודות התאונה והנזק שנגרם לרכב כתוצאה מכך. אלה הן קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית שעליהן מבוסס פסק הדין בעיקרו ואשר רובן ככולן נקבעו כתוצאה מהתרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו בפניה ובהסתמך על המסמכים שהונחו לפניה. אין מקום, שאנו, כערכאת ערעור, נתערב בממצאים אלה ונשנה אותם. שכן, הלכה ידועה היא, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה, למעט במקרים חריגים. המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות שכזו. קביעות עובדתיות אלה משמיטות את הקרקע מתחת לתביעת המערערת, אם היא מכוח עילות הביטול המנויות בפרק ב' לחוק החוזים ואם מכוח פקודת הנזיקין.

יתרה מכך, אני סבור כי גם לגופו של עניין, קביעותיה של השופטת קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות שהונח לפניה והמערערת לא הצליחה לסתור אותן;    

נטל ההוכחה לעניין טענת התרמית רובץ על הטוען זאת, ונטל זה הוא כבד למדיי (ר' ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' צאלח אסעד אסעד אבו חמדה, פ"ד מו(1), 491, בעמ' 500-501). כך גם באשר לטענת ההטעייה; על הטוען להטעיה מוטל נטל כבד ולא פשוט, לשכנע את בית המשפט כי אכן הוטעה. מעיון בחומר הראיות שבתיק עולה כי המערערת לא הצליחה להרים נטל זה. בית המשפט קמא קיבל כמהימנה את גרסתו של המשיב לפיה הוא לא ידע על התאונה ועל הנזק שנגרם לרכב כתוצאה ממנה. בנוסף לכך, גרסה זו נתמכת בעוד שני מסמכים: האחד, "דוח בדיקה כללי לרכב" מיום 7.12.01 שצורף לתצהירו של המשיב. המדובר בבדיקה שעבר הרכב במכון ממוחשב לבדיקת רכב, לבקשת המשיב ובטרם רכישתו עבור בתו המשיבה. מדו"ח זה עולה כי, הרכב היה תקין במועד רכישתו על ידי המשיב. השני, חשבונית מס על סך 1108 ש"ח עבור  תיקונים שביצע המשיב ברכב  בדצמבר 2001. מדובר בתיקונים קלים שאינם תומכים בגרסת המערערת לגבי שווי הרכב בעקבות התאונה. כפי שציינה השופטת קמא, המשיב לא נחקר בחקירה נגדית באשר למסמכים אלה ועדותו בעניין זה לא נסתרה.

יתר על כן, המערערת לא הוכיחה את הטענה כי שווי הרכב ביום ביצוע העסקה אכן היה פחות מהשווי שעליו הצהירו המשיבים, כתוצאה מהתאונה. לביסוס טענה זו, צירפה המערערת חוות דעת מטעם שמאי שנערכה ביום 5.10.01, לאמור, בטרם נרכש הרכב על ידי המשיב. צדקה השופטת קמא בקובעה כי אין לקבל חוות דעת זו כראיה ולחילופין אין לייחס לה משקל ראייתי כלשהו; המערערת צירפה רק 6 עמודים מתוך 8 עמודים, השמאי שערך אותה חוות דעת לא נחקר לגביה, אין חתימה כדין של השמאי וכן נרשם בתחתית העמוד השני לחוות הדעת כי :"מסמך זה הינו טיוטה בלבד ואינו יכול לשמש כמסמך משפטי כהגדרתו בחוק". יתרה מכך, דחיית הטענה בדבר שווי הרכב האמיתי ביום ביצוע העסקה, מתבקשת גם אם נניח לטובת המערערת כי חוות דעת זו משקפת את מצבו של הרכב כתוצאה מהתאונה, שכן, לא הוכח מה שוויו האמיתי של הרכב ביום ביצוע העסקה, להבדיל משוויו ביום עריכת חוות דעת זו, וכן לא הוכח כי הבעיות שנתגלו ברכב לאחר ביצוע העסקה והעברת הרכב לידי המערערת, קשורות ונובעות מהנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהתאונה. כמו כן, המערערת יכלה להביא בפני בית המשפט קמא חוות דעת של שמאי רכב  מטעמה על מנת לנסות להוכיח את טענותיה בהקשר זה.

לתביעתה צירפה המערערת (בנספח א') הסכם המשקף לטענתה את העסקה שנכרתה בינה לבין המשיבה ובו נכתב במפורש כך: "... הצדדים מצהירים בזה כי הם מוותרים על בדיקות לאחר שהציגו מסמכים המעידים על תקינות הרכבים וטיפולים במוסכי הרשת... הצדדים מצהירים כי הרכבים במצב תקין ופרט לתיקוני פח קלים לא עברו כל תאונה". כאמור לעיל, לתצהירה צירפה המערערת (בנספח ג') הסכם נוסף שהגיע לידי בא כוחה במסגרת הליך גילוי מסמכים, שגם הוא נושא התאריך של 22.4.02 ובו אין התייחסות כלשהי למצב הרכבים ולויתור הצדדים על בדיקתם. המשיבים טענו כי ההסכם הראשון מזויף וכי ההסכם האמיתי המגלם את העסקה בין המערערת למשיבה הוא ההסכם שצורף לתצהיר בנספח ג'. בית המשפט קמא לא הכריע בטענת הזיוף ובשאלה איזה מבין שני ההסכמים הוא ההסכם האמיתי שנחתם בין המערערת למשיבה. כל אשר ציין בית המשפט קמא הוא כי המערערת לא צירפה את ההסכם השני לתביעה ולא סיפקה הסבר מניח את הדעת לכך, על כן עובדה זו נזקפה לחובתה של המערערת. בפנינו אין ראיות מספיקות להכריע בטענה עובדתית זו, במיוחד לאור העובדה כי המשיבה, ומסיבות שאינן ברורות לנו, לא העידה בפני בית המשפט קמא. על אף האמור, אף אני סבור, כפי שסבר בית המשפט קמא, כי גם אם נלך לטובת המערערת ונניח כי ההסכם שהיא צירפה לתביעה הוא ההסכם שמשקף את פרטי העסקה, הרי נכתב בו במפורש כי הצדדים " מוותרים על בדיקות לאחר שהציגו מסמכים המעידים על תקינות הרכבים וטיפולים במוסכי הרשת..". דברים אלה, סותרים את הטענה לפיה המערערת ביקשה לבדוק את הרכב אך בקשתה סורבה, והמערערת כאמור לא הצליחה להוכיח כי בעקבות האיומים שהופנו כלפיה לסילוק החוב, נאלצה להסכים לתנאי העסקה לרבות הויתור על הבדיקה.