פסק-דין בתיק עא 1241/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופט ד"ר קובי ורדי) בבש"א 177624/04 במסגרתה הורה בית משפט קמא על דחייתה על הסף של התובענה נשוא ת.א. 65883/03.

העובדות :

1.                     המערערים הגישו בעבר תביעת רשלנות מקצועית נגד המשיב בטענה, כי לא ייצגם כדבעי עת שימש בא-כוחם בעניינים שונים (ת.א. 95099/99; להלן: "התביעה הראשונה"). בין היתר טענו המערערים, כי המשיב לא ייצג אותם כראוי עת ניהל בשמם תביעה לפינוי דיירים מוגנים בשם מיארה. התביעה הראשונה נדחתה על ידי כב' השופטת דניה קרת-מאיר וערעור שהוגש על פסק דינה נמחק.

התביעה נשוא הערעור כאן (להלן: "התביעה השניה") עילתה נזקים שנגרמו למערערים עקב מעורבותו הבלתי חוקית של המשיב, בהעדר ייפוי-כוח, בהליכי מימוש פסק הדין שניתן כנגד משפחת מיארה בלשכת ההוצאה לפועל. נזקים אלה נאמדו על ידי המערערים במאות אלפי שקלים.

המערערים טענו בתביעה השניה, בין היתר, כי לאחר שחדל המשיב לשמש כבא כוחם בתביעת הפינוי של משפחת מיארה, הסכים הוא, בחוסר סמכות, לקבל לידיו המחאות שאמורות היו להשתלם למערערים ממשפחת מיארה על פי פסק הדין בעניין הפינוי. לטענת המערערים, הציג המשיב מצג שווא כאילו נמסרו לידיו ההמחאות במועד שנקבע בפסק דין הפינוי, הצהרה שבעטיה בוטל פינוי משפחת מיארה מהנכס של המערערים. עוד נטען, כי המשיב לא טרח להודיע למערערים על דבר שיחתו עם כב' השופטת טלגם, אשר בפניה נידון התיק בבת-ים, נוכח השהיית פינוי משפחת מיארה על ידי ההוצאה לפועל.

2.                     ביום 03.03.04 הגיש המשיב כתב הגנה, ובין היתר טען שתי טענות מקדמיות לדחייה על הסף: האחת, העדר סמכות מקומית; השניה, קיומו של מעשה בית-דין. בהתייחס לטענה השניה טען המשיב, כי עילת התביעה השניה כבר נידונה והוכרעה במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה. עוד טען המשיב, כי עילת התביעה השניה נבלעה בעילת התביעה הראשונה, וכי היה על המערערים לעתור במסגרת התביעה הראשונה לבקשה לפיצול סעדים. לטענתו משנדחתה תביעתם הראשונה בעניין משפחת מיארה, מנועים הם לעתור לקבלת סעד של פיצויים בגין אותה רשלנות ממש בתביעה השניה. 

3.                     המערערים התנגדו לדחיית התביעה מחמת העדר סמכות מקומית ובהתייחס לטענת מעשה בית-דין טענו, כי מדובר בשתי עילות תביעה שונות. בתביעה הראשונה נדונו טענותיהם בדבר ייצוגם על ידי המשיב ביחס לפינוי משפחת מיארה, ועילת התביעה שם התמצתה ברשלנותו המקצועית של המשיב. התביעה השניה עניינה בעוולות המשיב כלפי המערערים לאחר שכבר חדל לייצגם בעניין מיארה.

4.                     המשיב טען, כי אין ממש בטענת המערערים כאילו קיימות שתי מערכות של עובדות בפרשת מיארה, וכי מדובר באבחנה מלאכותית שנועדה ליצור עילת תביעה חדשה יש מאין. עוד נטען כי בתביעה הראשונה התייחסו המערערים להתנהלותו של המשיב לאחר הפסקת הייצוג של משפחת מיארה בתביעת הפינוי.

5.                    בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי עסקינן באותה עילת תביעה בשתי התביעות.  בית המשפט מציין, כי בסעיף 65 לתביעה הראשונה טענו המערערים, בנוגע לעילה שבבסיס התביעה השניה (ציטוט): "גם לאחר שהופסק ייצוגו (של המשיב) כאמור, עדיין הוסיף לגרום לתובעים (המערערים) לנזקים רבים. כך למשל כשנשלחו אליו המחאות עבור התובעים (המערערים) בגין פסק הדין (במועד לא ידוע) הודיע על כך אמנם לתובעים (המערערים) ואף כשנשאל על כך בידי כב' סגן הנשיא השופטת ר. טלגם ציין כי מסרם מיד לכשקיבלם, אך בכך לא אמר ככל הנראה את האמת, וזאת ביודעין או תוך כוונה עלומה אחרת" (התוספות אינן במקור) , ואף חזרו על האמור בתצהיר עדותם הראשית (סעיף 67 לתצהיר).

בפסק דינו, קובע בית המשפט, לא נדרשה כב' השופטת דניה קרת-מאיר (בפסק הדין בתביעה הראשונה) לטענת המערערים לגבי הנזק שנגרם להם על ידי המשיב בהליכי המימוש של פסק הפינוי כנגד משפחת מיארה, באשר לא נתבע על ידם כל נזק ספציפי. החלטתה האמורה מהווה השתק עילה ומעשה בית-דין לגבי התביעה נשוא הערעור. בית המשפט קמא מוסיף וקובע, כי משתבעו המערערים בתביעתם הראשונה את המשיב בגין טיפולו בתביעת הפינוי של משפחת מיארה, משתרעת העילה על כל הטענות, לרבות אלו שניתן היה להעלותן בתביעה הראשונה ולא הועלו. העילה לצורך בחינת קיומו של מעשה בית-דין הינה רחבה ביותר והיא מתייחסת למסכת העובדות המעמידה או שיכולה היתה להעמיד את זכות המערערים לקבל את הסעד. בכל מקרה, היה על המערערים לרכז את כל טענותיהם בתובענה אחת, זאת על פי הכלל כי יש למנוע הטרדתו של נתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט בועז אוקון בהמרצת פתיחה 2289/03 אבו אברהם ורוחמה ואח' נ' ב. נקופה, דינים מחוזי לד(4) 154; וכן ע"א 457/87 קרטין ושות' בע"מ נ' מ.י, פ"ד מד(4) 643; וע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון).

על פי הפסיקה האמורה, קבע בית המשפט, לאחר שסקר את העובדות כולן, כי היה על המערערים להגיש לבית המשפט בקשה לפיצול סעדים בהתאם לתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומשלא עשו כן אינם רשאים לתבוע סעדים נוספים שלא תבעו ללא אישור בית המשפט בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מדובר באותה עילה בגין אותה מסכת עובדתית המתייחסת לפרשת מיארה בכללותה והתנהגותו של המשיב בהקשר זה, עובדות העומדות גם בבסיס התביעה השניה העוסקת באותה עילה. משכך, מדובר באירועים שהיו בידיעת המערערים,  עת הגישו את תביעתם הראשונה וניתן היה לכלול אותם במסגרתה.

לאור זאת, קיבל בית המשפט את הבקשה לדחיית התביעה על הסף, וחייב את המערערים בתשלום הוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח.

החלטה זו היא נשוא הערעור שבפנינו.

דיון :

6.         בערעור, אמצו המערערים את טענת המשיב בדבר חוסר סמכות מקומית, הגם שהתנגדו לה בבית המשפט קמא. עם זאת, בפתח ישיבת יום 23.10.07 חזרו בהם המערערים מטענת חוסר הסמכות המקומית וטענו טענותיהם בנוגע לדחיית התובענה מהטעם של מעשה בית-דין.

לטענתם, טעה בית המשפט קמא משקבע כי קיים מעשה בית-דין, השתק עילה והשתק פלוגתא בעת שהתבסס על כך שעילת התביעה זהה במהותה לעילה בתביעה הראשונה.

עילת התביעה הראשונה לטענת המערערים התייחסה לרשלנותו של המשיב בייצוגם במסגרת תביעת הפינוי נגד משפחת מיארה, ואילו התביעה השניה עניינה נזקים שגרמו מעשיו לאחר שפוטר מתפקידו והציג עצמו כבא-כוחם בהליכי המימוש של פסק הפינוי. לטעמם מדובר במסכת עובדתית שונה, וגם אם חלק מהעובדות של התביעה השניה פורטו בתביעה הראשונה, לא נוצר מעשה בית-דין, שכן בית המשפט לא הכריע בתביעה הראשונה בעובדות שהיוו בסיס לתביעה השניה. המערערים מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, מא(1) 68 שם הוצגה דעתה של פרופ' נ. זלצמן בעניין תורת מעשה בית-דין. פרופ' זלצמן קובעת כי "משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא ובשאלה שהוכרעו בפסק הדין...". לטענתם פסק הדין בתביעה הראשונה לא קבע כל קביעה עובדתית או משפטית ביחס לרשלנות המשיב והתנהלותו בייצגו את המערערים ו/או לאחר שהפסיק לייצגם ומוסיפים, כי דחיית תביעתם על הסף גורמת לעיוות דין, לא ניתן להם יומם, וטענותיהם בתביעה השניה לא נידונו ולא הוכרעו. לגישתם, נכון שהם לא הגישו בקשה לפיצול סעדים, אך זאת מכיוון שהיו סבורים, כי מדובר בעילות תביעה שונות, באירועים, זמנים ונזקים שונים.

6.                     עיינו עיין היטב בערעור ובעיקרי הטיעון. שמענו את טענות הצדדים. הגענו למסקנה, כי אנו רואים עין בעין עם החלטתו של בית המשפט קמא, ודין הערעור להידחות.

7.                     התביעה הראשונה הוגשה על סכום של 500,000 ש"ח כאשר צויין שם כי מהותה "נזיקית ועשיית עושר שלא במשפט". כתב התביעה משתרע על 8 עמודים ומתייחס לכל  מערכת היחסים בין המערערים לבין המשיב; כולל פירוט של כל מה שהיה אמור לבצע עבורם עו"ד להב במסגרת היותו עורך-דינם ובא-כוחם במספר תיקים אזרחיים בבתי המשפט; כן נמנות פעולות המשיב בתיק בנק דיסקונט וההוצאה לפועל; ויש בו התייחסות לתיק חבות כונס הנכסים, עו"ד רביזדה, בנק משכנתאות, משפחת רחמים, תיק הוצאה לפועל; יש בו התייחסות לכונס הנכסים, עו"ד רפאל פרקש; וכמובן גם לתביעת הפינוי של משפחת מיארה. בכל אלה נטען כי ייצוגו של המשיב היה כושל עד כי המערערים נאלצו לפטרו ולוותר על שירותיו. כתוצאה מכל הפעולות נגרמו למערערים, כך נטען, נזקים בסכום של 500,000 ש"ח. בסעיף 65 לכתב התביעה בתביעה הראשונה צויינו העובדות המשמשות בסיס לתביעה השניה: "יתר על כן גם לאחר שהופסק ייצוגו כאמור, עדיין הוסיף לגרום לתובעים נזקים רבים. כך למשל שנשלחו אליו המחאות עבור התובעים בגין פסק הדין (במועד לא ידוע) הודיע על כך אמנם לתובעים ואף כשנשאל על כך בידי כב' סגן הנשיא השופטת ר. טלגם, ציין כי מסרם מיד לכשקיבלם, אך בכך לא אמר ככל הנראה את האמת ביודעין או תוך כוונה עלומה אחרת". בסעיף 78 לכתב התביעה פירטו המערערים את נזקיהם (בסכום כולל של 500,000 ש"ח, כאמור) ובסעיף 79 צויין, כי: "התובעים יטענו כי פעולותיו של הנתבע גרמו להם נזקים כבדים כאמור לעיל ולהלן, עם קבלת פירוט מלוא נזקיהם, ישמרו התובעים על זכותם לתיקון סכומי התביעה". בקשה כאמור לתיקון סכומי התביעה לא הוגשה. כן לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים כנדרש, והתובעים בחרו לנקוט בדרך של הגשת תביעה נוספת: התביעה השניה.