פסק-דין בתיק עא 1212/04

י. טימור, ס. נשיא - אב"ד

1. בפנינו ערעור על פסק דין שניתן ע"י כב' השופט אברהם יעקב סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, בתיק ע.א. 1020/03, מיום 31.8.04.

מדובר בערעור שהוגש בפני ביהמ"ש השלום על קביעת שמאי מוסכם מיום 1.5.03, לפיה המערערת אינה זכאית לפטור מהיטל השבחה מכוח סע' 19 (ב) (1) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה.

בפסק הדין נשוא הערעור נותרה קביעת השמאי המוסכם על כנה.

2. העובדות הרלבנטיות לענינו הן כדלקמן:

2.1   המערערת יזמה שינוי יעוד של קרקע באשדוד, ע"מ לאפשר לה להקים מקבץ דיור של 150 יחידות דיור לקשישים. במקבץ זה נכללו גם קומה מסחרית וחניה מקורה. המשיבה אישרה את השינוי המבוקש, אך התנתה זאת בתשלום היטל השבחה.

2.2   המערערת טענה לפטור מההיטל האמור מכוח סע' 19 (ב) (1) הנ"ל.

המחלוקת הועברה לשמאי מוסכם אשר קבע כי יש לראות במקבץ הדיור משום עסק ובשל כך הפטור איננו חל.

2.3   בבית משפט קמא טענו המערערים כי הדירות במקבץ הדיור מיועדות למגורים, והואיל והן מוקמות בשכונת שיקום הפטור הנדון חל.

לטענת המשיבה בבית משפט קמא דווקא שינוי היעוד שנתבקש מדגיש את העובדה שמקבץ הדיור הוא למעשה עסק ואין תכלית הדין ליתן פטור בנסיבות אלה. יתר ע"כ, לבקשת המערערת עצמה אושר מקבץ הדיור עפ"י חוק לעידוד השקעות הון 1959 ובשל כך נתנו הקלות המיועדות לעסק, ולא למקרקעין למגורים.

2.4   ביה"מ קמא פסק, כי יש להגדיר סוג העסק עפ"י השימוש בו. במקרה הנדון בדעת המערערת, עליה מוטל היטל ההשבחה, לעשות שימוש מסחרי בנכס שהוקם, ע"י קבלת תשלום חודשי מהדיירים, או מגורם המממן אותם, ובשל כך אין לראות הדירות כמיועדות למגורים מבחינת המערערת.

3. דעתי שמן הדין לדחות הערעור הנדון וטעמי כדלקמן:

3.1   לשון החוק לענין זה היא כדלקמן:

"10 (ב) לא תחול חובת תשלום היטל בשל השבחה שהיא אחת מאלה:

(1)    השבחה במקרקעין למגורים המצויים בישוב או בחלק ממנו שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום, כל עוד ההכרזה בתוקף;"

אין מחלוקת בין הצדדים שמקבץ הדיור הנדון הוקם ב"שכונת שיקום" כלשון החוק.

3.2   לשון החוק כפשוטה מדברת על השבחתם של מקרקעין למגורים קיימים, ולא מתייחסת למבנים חדשים. לכך תימוכין גם בדברי הסבר לחוק, שם נאמר שמטרת החוק ליתן פטור לתוכניות הבאות להקל על מצוקת הדיור בדרך של הרחבת דירות מגורים (ראה הצעות חוק 1579 מיום 29.4.82).

3.3   התב"ע הקיימת במקום הנדון איפשרה בניה ל"מגורים ומסחר". המערערת לא הסתפקה בכך וביקשה שינוי יעוד הקרקע, אשר יאפשר הקמת מקבץ הדיור הנדון. במעשה זה, עפ"י פרשנות המערערת עצמה, אין להגדיר הנכס הנדון כמקרקעין למגורים, שהרי אחרת לא נדרש השינוי. לטענת המשיבה מקבץ דיור מחייב תקנים שונים מאלה הנדרשים למקרקעין למגורים.

3.4   בהסכמים שהמערערת צד להם הוגדרו הדיירים כ-"אורחים" בגינם משולם שכר דירה חודשי. הגדרה זו מקנה לנכס הנדון אופי של בית מלון לקשישים, שבו תקופת השהייה מוגבלת.