פסק-דין בתיק עא 1185/04

השופט אברהם אברהם

1.         עיסוקו של המערער בשחיטת עופות. בעת הרלוונטית הוא עבד אצל המשיבה 1, שסיפקה שירותי שחיטה במפעל של המשיבה 2. המשיבות 3 ו-4 הן המבטחות של המשיבות 1 ו-2.

            עניינה של התביעה שהביא המערער בפני בית המשפט קמא - תאונת עבודה שארעה לו ביום 27.7.2000 בעת שעבד במפעל הנ"ל, וגרמה לפציעתו. במסגרת עבודתו זו הוא נהג לשחוט עופות ולהכניסן אל תוך מיכלים (הם כונו גם 'קנקנים' בבית משפט קמא), שנעו על גבי סרט נע. כך ארע, שביום 27.7.2000, בעת שהכניס המערער את אחד העופות (לאחר שחיטתו) אל תוך קנקן - נפגעה ידו השמאלית 'כתוצאה מקנקן שבור-פגום', פגיעה שגרמה לו שבר באחת האצבעות. הוא סבור היה, כי האחריות לאירוע הנזק רובצת לפיתחן של המשיבות, אלא שהאחרונות התכחשו לאירוע התאונה, לא כל שכן לאחריותן להתרחשותה, ומכאן באה תביעתו לבית משפט קמא, כי יחייבן לפצותו על נזקיו (שגרמו לו נכות רפואית, ששיעורה עמד על שיעור מוסכם של 5%).

2.         המשיבות התכחשו, כאמור, לאירוע הנזק, ולחילופין, לאחריותן להתרחשותו. על כן הביאו בעלי הדין את ראיותיהם, וסופו של יום קבע בית המשפט קמא, כי אף שנכון הוא, כי המערער נפגע במפעל ביום 27.7.2000, פגיעה זו היתה פגיעה קלה, שאין לה כל קשר לפגיעה לה הוא טוען בתביעתו. השבר באצבעו ארע לו, כך קבע בית משפט קמא, יומיים אחר כך, ולא במסגרת עבודתו במפעל. מכיוון שלכך הגיע בית משפט קמא, לא נותר לו אלא לדחות את תביעת המערער, וכך אמנם עשה.

3.         המערער לא השלים עם תוצאת ההתדיינות, ומכאן בא ערעורו שלפנינו, ובו הוא קובל על קביעותיו של בית משפט קמא, כפי שהובאו בתמצית למעלה. הוא פורס, בהודעת הערעור, ולאחריה - בעיקרי הטיעון ובסיכום טענותיו שלפנינו, את טרוניותיו כנגד הקביעות שיצאו מלפני השופט קמא.

            המשיבות, אין צריך לומר, תומכות בפסק הדין קמא, ומבקשות להותירו על מכונו.

4.         ערעורו של המערער מכוון כל כולו לקביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית המשפט קמא, והרי בקביעות שכאלה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, להוציא חריגים, שענייננו איננו נמנה עליהם. השופט קמא שמע את העדים והתרשם מעדויותיהם, ורושם זה, לצד ראיות חפציות (משמע מסמכים למיניהם), הובילוהו למסקנה אליה הגיע, ובמסקנתו אין לנו להתערב.

5.         הלכה למעשה יכולים היינו לסיים את מלאכת כתיבת פסק הדין כאן ועתה. ואף על פי כן, ולמעלה מן הצריך, נפרש בתמצית נקודות ציון אחדות, בין בפסק הדין ובין בטענות המערער בערעורו שלפנינו.

6.         ובכן דומה, כי המערער מודע להלכה המושרשת היטב, לפיה אין מתערבים, דרך כלל, בקביעות שבעובדה הנקבעות בידי הערכאה הדיונית, ולכן הוא מפנה אצבע מאשימה לטעות שטעה השופט קמא, לשיטתו, בהתירו למשיבות הגשתם של מסמכים, שעליהם (בין היתר) נתבסס - סופו של יום - פסק הדין. ובמה דברים אמורים: לאחר שתמו ההליכים המקדמיים (גילוי מסמכים וגו') נקבע מועד לשמיעת ראיות (19.2.2004), והנה לאחר שנשמע המערער ונשמעו עדיו ביקשו המשיבות להגיש מסמכים למיניהם. המערער התנגד לבקשתן, בין משום שהמסמכים לא נתגלו - לטענתו - בהליכי גילוי מסמכים, ובין משום שההגשה מנוגדת היתה להחלטה קודמת של השופט קמא להגיש את הראיות על ידי תצהירים. בית המשפט קמא לא שעה להתנגדותו של המערער, וראה לקבוע מועד נוסף להמשך שמיעת הראיות, על מנת ליתן בידי המשיבות להגיש את ראיותיהן, וכך אמנם היה, ובמועד הנדחה הגיש המערער ראיות נוספות (ובכלל זה - השמיע עדים נוספים), והמשיבות הגישו את ראיותיהן אחריו. על ראיות אלה (בין היתר) נסמך בית משפט קמא בפסק דינו. המערער מבקש לשכנע, כאמור, כי פגם נפל בהחלטה זו בית המשפט קמא, לפיה התיר למשיבות להביא את ראיותיהן, ואם נקבל את עמדתו זו ונבטל את ההחלטה הנ"ל, כי אז אנו נותרים עם עדויות התביעה לבדן, שאז נשמט הבסיס מתחת לקביעותיו של בית המשפט קמא בפסק דינו, ותביעת המערער (הנסמכת על ראיותיו) - מוכחת.

7.         ובכן, לעמדתו זו של המערער אין אנו שותפים. גם אם מלכתחילה ראוי היה, כי המשיבות תעשינה לפי מצוותו הראשונה של בית המשפט קמא ותגשנה תצהירים ואליהם תצרף מסמכים וגו', הרי שבהחלטתו של השופט קמא לרפא את הפגם על ידי דחיית מועד הדיון לא ראינו כל פסול. הדחיה בדיון על מנת להביא ראיות נוספות לא פגעה בכל זכות של המערער, הגם שניתנה בידו הזכות להביא ראיות נוספות ככל שירצה, והוא אמנם עשה שימוש בזכות זו שניתנה בידו. מכל מקום, סמכות  מלאה  היתה  בידי  השופט  קמא  להיענות  לבקשת  המשיבות  באותו  מועד (19.2.2004) ולשנות מהחלטה קודמת שלו, על מנת שלא לגרום פגיעה במשיבות בשל פגם דיוני, שלא היה בו משום הפגיעה במערער.

            ואשר לטענת המערער, כי המסמכים לא נתגלו בהליכי גילוי מסמכים נציין, כי טענה זו אינה משכנעת, בין משום שמדובר במסמכים, שלפי טיבם (ועל טיבם נוכל ללמוד מדברים שנפרוס להלן) מצויים היו בידי המערער, ולכן לא יכול היה להיות מופתע מהם, ובין משום שבין הישיבה מיום 19.2.2004 ועד למועד הנדחה בו נשמעה יתרת מסכת הראיות היה בידי המערער להיווכח מהם המסמכים שהמשיבות מתעתדות להגיש. גם כאן לא נפגע המערער, איפוא, כלשהו, וטוב עשה השופט קמא כאשר ראה לקבל את המסמכים, שסופו של יום סייעו בידו להביא לגילוי האמת.

8.         משדחינו את טענתו הנ"ל של המערער, לפיה יש לבטל את החלטת השופט קמא מיום 19.2.2000 שהתירה את הבאת ראיות ההגנה, כי אז נשמט היסוד מתחת לטענתו, כי את פסק הדין יש לפסוק לפי עדויות התביעה לבדן. רוצה לומר, אנו שבים לנקודת ההתחלה, משמע לפסק דין, המושתת על ראיות, ובכלל זה על התרשמותו של השופט קמא מן העדים, ובכגון דא אין להתערב. בכל זאת, כפי שהבטחנו למעלה, נעיר עתה הערות אחדות אודות פסק הדין והטענות שהעלה המערער בערעורו.

אם כן, בית המשפט קמא תמה הכיצד ארע, שביום 27.7.2000 נפגע המערער פגיעה קשה באצבעו, כזו שגרמה שבר מרוסק באצבעו, והוא לא אץ לקבל טיפול רפואי אלא יומיים אחר כך, משמע ביום 29.7.2000. הוא תמה עוד על כך, שבתעודת חדר המיון (מיום 29.7.2000) נאמר (מפי המערער, מן הסתם), כי המערער נחבל באצבעו באותו יום, משמע 29.7.2000, רוצה לומר - לא ביום בו הוא טוען עתה כי נפגע. ועל כל אלה - יום 29.7.2000 הנ"ל נפל ביום שבת, כך שאם האירוע אמנם ארע ביום בו הגיע המערער לחדר המיון (כפי שנרשם בתעודת חדר המיון), הרי שהתאונה ארעה שלא במפעל, שהרי המערער איננו עובד בימי שבת. זו היתה, איפוא, גירסתו המתועדת הראשונה של המערער, ואת התמיהות ביחס אליה ראינו למעלה.

על גירסה ראשונית זו של המערער ניתוספו גירסאות אחדות שבאו בעקבותיה. עצם קיומן של גירסאות מספר יש בה כדי לקעקע את נכונות הטענה דהיום, כאילו האירוע ארע במסגרת העבודה ביום 27.7.2000, הגם שהגירסאות אינן מתיישבות זו עם זו, משמע סותרות זו את זו, וממילא מוליכות לקעקוע הגירסה מיסודה. כך, בתעודה רפואית מיום 1.8.2000 נרשם מפי המערער, כי פגיעתו ארעה ביום 27.7.2000, אך ביום 29.7.2000 אובחן שבר מרוסק באצבע (קרי כגירסתו בתביעתו). בהודעה למוסד לביטוח הלאומי ('המל"ל') מיום 11.10.2000 על פגיעה בעבודה נאמר, כי במהלך העבודה קיבל המערער מכה באצבע מקנקןשבור. בדו"ח של ועדה רפואית של המל"ל מיום 22.3.2001 נרשם מפי המערער, כי הוא נפגע מסכין. בטופס של ועדה רפואית אחרת של המל"ל נאמר מפי המערער, כי הוא נפגע מקנקן שבור בסרט נע. כל הגירסאות הללו, על הסתירות שבהן, מוסיפות - כאמור - לחולשת גירסת המערער, לפיה הוא נפגע כפי שהוא טוען כיום שנפגע, משמע במפעל, מקנקן שבור וגו'.

על הטעמים הללו הוסיף השופט קמא תמיהות נוספות, שלא נתנו בידו לראות כיצד יכול היה המערער להיפגע מקנקן (סדוק או שבור), בין משום המרחק שבין המערער לבין הקנקנים, ובין משום שמגע עם הקנקן השבור (אם בכל זאת ארע) עשוי היה לגרום לכל היותר לחתך בידו, אך לא לשבר. טעמים אלה נראים גם בעינינו.

על אלה נוספה גם עדותו של עד התביעה בנימין שמחי (שהיה אחראי על המערער), ממנה עלה, כי פגיעת המערער במפעל לא היתה משמעותית, והרי עדות זו זכתה לאמונו של בית המשפט קמא.

9.         אם כן, כל אלה הביאו את בית המשפט קמא לקבוע, כי ביום חמישי בשבוע, 27.7.2000, אמנם נפגע המערער פגיעה קלה כלשהי במהלך עבודתו במפעל, כשם שהעידו עדי התביעה; יחד עם זאת הוא קבע, כי שבירת אצבעו של המערער לא ארעה במהלך עבודתו במפעל ביום ההוא, כי אם יומיים אחר כך, ולא היה לה ולפגיעה שארעה ביום 27.7.2000 (במפעל) דבר וחצי דבר. בקביעות אלה לא נתערב, כאמור. כל הטרוניות שמעלה המערער בערעורו שבפנינו אין בהן כדי לשכנע, כי השופט קמא טעה בדרכו לתוצאה הסופית.

10.        המערער מבקש להיתמך בהודעתן של המשיבות למל"ל, שם סיפרו את הסיפור שעלה בכתב התביעה, משמע בדבר הפגיעה מקנקן שבור וגו'. הוא טוען, כי בכך יש משום הודאת בעל דין, המחייבת את המשיבות, עד כי אין הן יכולות לשכנע עתה בהיפוכה של מסקנה.

            לטענה זו אין לנו לשעות. אף כי יש בהודעה זו אמירה של בעל הדין (קרי המשיבות) המאשרת את גירסת יריבו, אין בה כדי לחסום את היריב מלשכנע, כי הדברים שנאמרו בה לא היו דברי אמת. הדברים נכונים ביחס לכל הודאה של בעל דין, וההודעה הנ"ל למל"ל אינה יוצאת מכלל זה. אמנם ניתן וצריך ליחס לה משקל ראייתי, אך משקלה צריך שיישקל בתוך מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט. ודאי אין לומר עליה, כי משקלה מכריע, עד כי היא מאיינת את כל מסכת הראיות כולה, ועל פיה לבדה יישק דבר. כך הוא, כאמור, ביחס לכל הודאה של בעל דין, כך הוא גם ביחס להודעה שלפנינו למל"ל, ועליה יש לומר, כי היא ניתנה על מנת לסייע בידי המערער ב'תביעתו' אצל המל"ל, וממילא אין ליתן לה משקל רב, ודאי לא משקל עודף, שישלול את משקלן של הראיות שפרסנו למעלה.