פסק-דין בתיק עא 1154/05

השופט בנימין ארבל:

א.        הרקע

1.         המשיבה מנהלת  נכסי דיור בישראל, ובין היתר אף את הדירה הידועה כדירה 580/2 ברח' זבולון במגדל העמק (להלן: "הדירה"). דירה זו הוחזקה על ידי הוריה של המערערת מס' 1, אשר נפטרו לבית עולמם זה מכבר. מערערת מס' 2 הינה ביתה של המערערת מס' 1.

לאחר פטירת הוריה של המערערת מס' 1, המשיכו המערערות להחזיק בדירה. על כן, הגישה המשיבה תביעה לפינוי נגד המערערת מס' 1, אשר נדונה בבית משפט השלום בנצרת במסגרת תיק אזרחי 2976/95.

2.         התביעה נדונה משך מספר שנים, עד אשר ביום 7.11.99 ניתן פסק דין המורה על סילוק ידה של המערערת מס' 1 מן הדירה. חרף האמור, לא פינו המערערות את הדירה, אלא ביום 28.2.02. כל אותה עת המשיכו השתיים להתגורר בדירה בלא ששילמו דמי שכירות, או דמי שימוש בגין חזקתן בדירה.

3.         ביום 15.12.02 הגישה המשיבה נגד המערערות תביעה כספית לדמי שימוש ראויים בגין תקופת חזקתן בדירה מחודש דצמבר 1995 ועד יום הפינוי.

התביעה נגד המערערת מס' 2 הצטמצמה לתקופה בה היתה בגירה, מיום 1.10.97.

4.         מנגד, הגישו המערערות תביעה נגדית, ובה תבעו החזר השקעות שהושקעו בדירה על ידי הורי המערערת מס' 1 ואף המערערת מס' 1 בעצמה. כן תבעו המערערות את שווים של מספר פריטים אשר הותירו בדירה לאחר פינויה. בנוסף, תבעו השתיים פיצויים בגין עוגמת נפש, צער ובושה, אשר נגרמו להן על ידי המשיבה, אשר נהגה , לשיטתן, שלא בתום לב ואשר לא איפשרה להן לרכוש את הדירה לפי חוק הדיור הציבורי ולא אפשרה להן לבדוק את הדירה והשיפוצים שנעשו בה לפי טענתן.

5.         לאחר שנתקיים דיון בבית המשפט קמא, קבע השופט הנכבד קמא כי אכן המערערות חייבות לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים, בגין התקופה בה החזיקו בדירה. דמי השימוש נקבעו בהתאם לסכום שנקב עובדה של המשיבה, כסכום דמי השכירות הראויים בגין דירה זו.

כן הורה בית המשפט קמא על דחיית התביעה הנגדית שהגישו המערערות.

על פסק דינו זה של בית המשפט קמא נסוב הערעור שלפנינו.

ב.         טענות הצדדים

6.         בערעורן, טוענות המערערות כי בית המשפט קמא התעלם מן העובדה כי המשיבה נמנעה מלאפשר להן לבדוק את הדירה באמצעות שמאי. וזאת בניגוד להחלטת בית משפט בעניין. עוד מלינות המערערות על כך כי המשיבה הרסה את כל השיפוצים שהוכנסו בדירה וסילקה את תכולתה ללא הודעה מוקדמת, תוך שהיא מודעת לכך כי מתנהל הליך משפטי ומודעת לטענות המערערות. בכך, טוענות המערערות, פעלה המשיבה בחוסר תום לב. לטענת המערערות, לא השכילה המשיבה לסתור את פירוט נזקיהן והפסדיהן, הנובעים מהרס השיפוצים וסילוק תכולת הדירה, השייכת למערערות, שלא כדין.

7.         ביחס לתביעה העיקרית, טוענות המערערות, כי המשיבה לא הוכיחה את טענותיה, ובמיוחד לא את שיעור שכר הדירה הראוי. תצהירו של עד התביעה היחיד נחתם כביכול ביום 12.2.98 - תאריך שאינו הגיוני, שכן התביעה הוגשה רק בשנת 2002. עוד טענות המערערות כי לתצהיר צורף מסמך חתום על ידי מנכ"ל המשיבה, אשר לא הובא לעדות. על כן, לא היה מקום להסתמך על ראיה זו. בהתאם, לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית באשר לגובה שכר הדירה הראוי ולא הובא כל הסבר המצדיק פסיקת סכום זה. עוד מלינות המערערות על כך, כי המשיבה עצמה דרשה לתקופה שמחודש דצמבר 94 ועד דצמבר 95 דמי שכירות חודשיים  בסך של 600 ש"ח בלבד, בעוד שבתביעתה תבעה סך 1348.18 ש"ח לחודש.

8.         בפי המערערות עוד טענות נוספות, הנוגעות לדרך ניהול המשפט, אשר נוהל על פי תצהירים בכתב, ללא חקירת המצהירים, על קביעת ממצאים עובדתיים, הדוחים את טענותיהן באשר להעדר תום ליבה של המשיבה כגוף ציבורי; וכן באשר לדחיית תביעותם לפיצוי בגין עוגמת נפש תוך חיובן בסכום הוצאות מופרז יחסית.

על כן, עותרות המערערות כי פסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ולחילופין, כי התיק יושב לבית המשפט קמא על מנת שיישמע בפני שופט אחר.

9.         המשיבה, מנגד, תומכת בקביעותיו של בית המשפט קמא, תוך שהיא מוסיפה כי המשיבות לא טרחו לשלוח שמאי לדירה חרף הסכמתה, וכי אף לאחר שבית המשפט מינה שמאי מטעמו, החליטו כי אינן חפצות לשאת בשכרו וויתרו על מינויו.

ג.         דיון - התביעה העיקרית

10.        אין חולק על כך כי המערערות החזיקו בדירה שלא כדין, והמשיכו להתגורר בה משך כ- 7 שנים. סוגיה זו הוכרעה בפסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, בתיק אזרחי 2976/95. פסק דין זה עמד במבחן שתי ערכאות ערעור. לכאורה, היה על המשיבות לפנות את הדירה, בהתאם לפסק הדין כבר בשנת 1999. אלא שאלה המשיכו להחזיק בדירה עד יום 28.2.02 ללא כל זכות שבדין. רק לאחר שננקטו הליכי הוצל"פ לפינוין מן הדירה, נאותו השתיים לפנות את הדירה בהסכמה, כאשר הן הותירו בדירה חפצים שונים השייכים להן.

11.        על כן, אין חולק על כך כי המשיבה זכאית היתה לתבוע דמי שימוש ראויים. תביעתה של המשיבה לדמי שימוש ראויים נשענה על תצהירו של מר חיסקו קקיאשוילי. עד זה הינו עובד החברה ומטפל בתהליכי השכרת הדירות וגביית דמי שכירות בגינן. משום מה, נכתב בשולי התצהיר, כי הוא נחתם ביום 12.2.98. נראה , כי אין חולק על כך כי התאריך הינו שגוי. התצהיר עצמו מתייחס למועדים המאוחרים יותר למועד החתימה הנקוב בו, כגון מועד פינוי הדירה, שהיה, כאמור, ביום 28.2.02; מספר התיק נשוא הערעור שנפתח בשנת 2002; מספר תיק הוצל"פ משנת 2001, וכן עובדות נוספות, המלמדות כולן על הטעות.

נראה, כי אף המערערות עצמן סברו בבית המשפט קמא, ובצדק, כי התאריך הינו שגוי, וכי המדובר כנראה בטעות דפוס (ראה סעיף 2 לסיכומי המערערות בבית המשפט קמא). יתכן, והיה מקום לתקן את הטעות. עם זאת, משברי לכל, כי המועד הינו שגוי, וכאשר לא נטען כי פגם זה גרם לפגיעה כלשהיא במי מבעלי הדין, הרי נראה כי בצדק התעלם בית המשפט קמא מפגם זה.