פסק-דין בתיק עא 11282/07

השופטת ח' בן עמי:

1.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בת"א 14151/04 מיום 13.6.07, ובכלל זה על החלטת הביניים שניתנה בשאלת האחריות ביום 21.8.06, בהם נקבע כי המערער ביצע עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) כלפי המשיבה, בהתייחס לשני מכתבים ששלח לראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית ולמנהל החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (להלן: "המכתבים", "המכון" ו"החברה", בהתאמה). המערער חויב בפיצוי המשיבה בסך של 60,000 ש"ח, במשלוח מכתבי "תיקון והכחשה" לנמעני המכתבים האמורים, ובשכר טרחת המשיבה והוצאותיה. עניינו של הערעור שכנגד בסכום הפיצוי, שלשיטת המערערת שכנגד (להלן: המשיבה) אינו עולה בקנה אחד עם קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לחומרת הפרסומים והכוונה העולה מהם.

2.         המערער והמשיבה הם ארכיאולוגים שעיסוקם, בין היתר, בתחום החפירות הארכיאולוגיות בהר הבית. המערער מילא תפקידים בכירים במשלחת החפירות בהר הבית בין השנים 1968 עד 1976. כמו כן פרסם ספרים שונים על ירושלים מנקודת מבט היסטורית, לרבות הספרים "חפירות הר הבית, בצל הכתלים ולאור התגליות" וכן "ביצורי ירושלים, החומות, השערים והר הבית". המשיבה היא ד"ר לארכיאולוגיה העובדת למעלה משני עשורים במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ולימים מונתה להיות האחראית על הפרסום המדעי של ממצאי חפירות הר הבית. סבה של המשיבה, פרופ' בנימין מזר המנוח, שימש במשך שנים רבות כמנהל המשלחת באתר החפירה באזור הר הבית, כשהמערער היה סגנו. לאחר מכן כיהן המערער כראש המשלחת האחראית על שימור ושחזור המקום.

            חפירות הר הבית נערכו מטעם שני מוסדות: המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. עיקרם של ממצאי החקירות תוארו בעבר בפרסומים שפורסמו על-ידי פרופ' מזר והמערער ביחד ולחוד.

3.         ביום 26.5.02 שלח המערער מכתב לראש המכון עם העתק למנהל החברה, בו התריע כי דו"ח ארכיאולוגי על החפירות בהר הבית, בעריכת המשיבה, העומד להתפרסם על-ידי האוניברסיטה, מכיל חומר "שגוי ומזויף" ויש מקום לעיכוב הפרסום עד לבירור ענייני של הנושא. במכתב נאמר, בין היתר:

"זה עתה נודע לי שבמסגרת מכונכם עומד להתפרסם דו"ח ארכיאולוגי על החפירות ליד הר הבית... חפירות שבהן שימשתי כסגן מנהל המשלחת וכמנהל החפירות בשדה...

עקב איסוף חומר... נתקלתי בחוברת ובמאמר מפרסומיה של אילת מזר בנושא החפירות ליד הר הבית. החוברת 'מנזר הבתולות', שאגב מתנוסס עליה סמלה של האוניברסיטה העברית, מכיל חומר שגוי ומזוייף. חפצים מאתרים שונים מפורסמים כאילו נחשפו באתר האמור, שהמרחק ביניהם כמה מאות מטרים, ומדובר בפריטים רבים ומהותיים. חלקו של הממצא פורסם בעבר על ידי פרופ' מזר, ובמיוחד על ידי כותב שורות אלו, בפירוט ובהרחבה, וקשה לראות ולהבין מהיכן התעוזה לזיופים אלו.

הפרטים הם רבים וגורפים, והסכנה למחקר היא רבה וקשה. אנו נהיה למשל ולשנינה בקרב כל, ואוי לה לחפירה חשובה זו שכך יעלה בגורלה.

על מנת להימנע מפרסום שגוי ומזוייף אני מבקש ממך לעכב בינתיים את הפרסום האמור. יש לקיים קודם כל דיון וליבון מעמיק בכל הנושא...

לאור פרסומי העבר של אילת מזר ולאור ידיעות שהגיעו אלי בדבר הפרסום הנוכחי לא יהיה אפשר לעבור לסדר היום על הנעשה. יהיה מאד לא נעים, וזו בדרך המעטה, להוציא פרסום שגוי ומזוייף. יש בכך משום הרס הארכיאולוגיה ופגיעה באמינותה, מכה שלא תוכל להתאושש ממנה...".

ליד ציון נמענו של העתק המכתב, מר יוסף אבירם, מנהל החברה, רשם המערער המלים הבאות: "יוסף, אני מבקש למנות במהירות וועדה מקרב חברי הוועד המנהל של החברה ולהיכנס לבירור עמי ועם הנהלת המכון לארכיאולוגיה. הנושא חמור ביותר, והאחריות מחייבת".

מכתב זה לא נענה על-ידי הנמענים וגם לא הודע למערער, אם נבדקו טענותיו, ואם כן מה היו ממצאי הבדיקה. גם המשיבה לא פנתה למערער בקשר למכתב עד סמוך להגשת התביעה דנן על-ידה.

4.         במכתב אחר שנשלח על-ידי המערער ביום 15.7.04 לפרופ' נעמה גורן, ראש המכון לארכיאולוגיה, עם העתק ליוסף אבירם, ושבעיקרו עוסק בחומר ארכיאולוגי שנאסף על-ידי המכון ושלטענתו שייך לו, קבל המערער על כך כי חומר זה נמסר לעיבוד למשיבה, בציינו: "זו לא רק החלטה בלתי חוקית, אלא גם בלתי סבירה, שכן אין מי שמכיר חפירה זו טוב ממני". בהמשך הוסף על-ידו:

"עתה, כשראיתי פרסום של המכון במסגרת 'קדם' העוסק בחפירה, וראיתי את הטעויות החמורות, איני יכול לעמוד מנגד, ואני מבקש באופן מסודר לראות את כתבי היד לפני שיפורסמו. אני היחיד שיודע מה היה בחפירה זו. לא רק זכותי לכך, אלא גם חובתי. התעלמות מדרישה זו תעמיד את המכון לארכיאולוגיה שותף למעשים שעולם האקדמיה לא יכירם, והם חמורים מאין כמותם, במיוחד בצד המדעי, אך גם בתחום המוסרי. פרסומים נלווים שהופיעו, ועל חלקם סמלי המכון לארכיאולוגיה, כגון 'מנזר הבתולות', רק יוצקים שמן על מדורת המעשים הבל-ייעשו בנושא זה" (סעיפים 19-20 למכתב).

5.         שני הפרסומים נשוא המכתבים דנן, בגינם הוגשה כאמור התביעה נגד המערער, עניינם בשיוך סבכות או סורגי שיש המציגים סמלים נוצריים למבנה ביזנטי שכונה על ידי המשיבה "מנזר הבתולות", ואשר לטענתה נמצאו באזור חפירות מסוים בהר הבית (לוקוס 15), בעוד שלשיטת המערער ממצאים אלו נמצאו באזור אחר (לוקוס 1), ומכאן שאינם תומכים בטענת המשיבה בדבר המצאו ומיקומו של מנזר הבתולות.

6.         בהחלטתו בעניין החבות קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח כי הפרסום נשוא המכתב הראשון כולל חומר מזוייף, וכן לא הוכיח את אמיתות טענתו לפיה "פריטים רבים ומהותיים", אשר לגביהם נטען בפרסום המשיבה כי נמצאו במקום אחד, בפועל נמצאו במקום אחר המרוחק כדי מאות מטרים ממנו. עוד נקבע, כי המערער לא הוכיח את טענתו בדבר שינוע ממצאים "רבים, מהותיים וגורפים ממקום אחד למקום אחר". באשר למכתב השני, בו הועלו טענות בדבר "טעויות חמורות" שנעשו במסגרת כתב עת בשם "קדם", תוך שהוסף כי "פרסומים נלווים שהופיעו, ועל חלקם סמלי המכון לארכיאולוגיה, כגון 'מנזר הבתולות', רק יוצקים שמן על מדורת המעשים הבל-ייעשו בנושא זה", נאמר בהחלטה כי הגם ששמה של המשיבה לא הוזכר במכתב, משהוכח כי שמה מתנוסס על העמוד הראשון של הפרסום (כאשר בחלקו התחתון של העמוד מופיעים שמותיהם של משתתפים נוספים), ובהעדר מחלוקת כי הנמענים למכתב ידעו על עובדה זו, די בכך כדי לקשור את האמור במכתב במישרין למשיבה. בהתייחס לאלו, נקבע כי יש במכתבים כדי הוצאת לשון הרע נגד המשיבה ופגיעה ממשית בשמה הטוב.

7.         עוד בחן בית משפט קמא את ההגנות להן טען המערער ודחה אותן אחת לאחת: הגנת המערער לאמת בפרסום נדחתה משנקבע כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את אמיתות כלל טענותיו במכתבים בדבר חומר שגוי ומזוייף ושינוע ממצאים רבים, מהותיים וגורפים ממקום אחד למקום אחר. אף ההגנות האחרות להן טען המערער, שהעיקרית בהן הינה הגנת תום הלב על-פי ס"ק 15(8) לחוק, נדחו:

לעניין הגנת תום הלב שעניינה הגשת תלונה לרשות המוסמכת, נקבע כי "אין מחלוקת כי בשני המכתבים קיים יסוד עובדתי של פנייה לממונה על ד"ר מזר בנוגע לפרסומים הנדונים. התלונה אף קשורה לסוג העניינים שלגביהם היו הנמנעים של המכתבים ממונים על ד"ר מזר" (סעיף 70 להחלטה). עוד שוכנע בית משפט קמא, כי המערער האמין באופן סובייקטיבי בעת משלוח המכתבים וגם כיום, כי ממצאים שיוחסו בפרסומי המשיבה ללוקוס 15 נמצאו בפועל בלוקוס 1. כמו כן נקבע, כי בהעדר הוכחה על-ידי המשיבה בדבר מקום המצאם של חלק מהממצאים, אין לקבוע באופן פוזיטיבי כי הטענה במכתב הראשון לפיה בפרסום בעניין "מנזר הבתולות" קיים חומר שגוי, אין בה אמת. עם זאת סבר בית משפט קמא כי באלו אין די, משני טעמים: האחד, בניגוד ללשון הגורפת במכתבים בדבר "פריטים רבים ומהותיים", כל שטען המערער בבית המשפט היה למספר מצומצם של ממצאים כאלו. עוד נקבע, כי שעה שהמערער לא נקט באמצעים סבירים לבחינת אמיתות טענותיו, קמה נגדו החזקה בדבר פרסום שלא בתום לב, הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק, וכי נוכח לשונם הגורפת והמשתלחת של המכתבים והעדר המידתיות בהם בהשוואה למטרה שלכאורה עמדה בבסיסם, קמה אף החזקה לפי סעיף 16(ב)(3). אף ההגנות שעניינן הבעת דעה, חובה מוסרית וחברתית ועניין אישי כשר נדחו על ידי בית משפט קמא הן לגופן והן מכוח החזקה שנקבעה נגד המערער בדבר העדר תום לב בפרסומים.

8.         בהתייחס לסוגיית הנזק נקבע, כי המשיבה לא הצביעה על נזק קונקרטי שנגרם לה כתוצאה מהפרסומים או פגיעה במעמדה, וכי בהתייחס לממצא אחד לפחות, שמיקומו היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, נערך כשל תיעודי מטעם המשיבה (כרטיס החפץ המקורי לא נמצא ברשות המשיבה לאחר שכנטען על-ידה הוא נגזר על ידי עובדי צוותה לצורך הבאת הצילום לדפוס, בעוד המערער הביא ראיה שתמכה בתיזה שלו לפיה הממצא נמצא באזור 1 של החפירות, כפי שנטען על ידו, ולא באזור 15, כפי שנטען על ידי המשיבה). בהתחשב בנסיבות אלו ובנסיבות נוספות שפורטו, נפסקו למשיבה פיצויים בסך 60,000 ש"ח.