פסק-דין בתיק עא 1125/04

השופט האשם ח'טיב:

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת, בשבתו בבית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת בסול גאדה) שניתן ביום 10/2/04 בת.א. 2947/97 ולפיו חוייב הנתבע מס' 1 - המערער שבפנינו (להלן: " המערער" או "הנתבע") לשלם לתובע - המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב" או "התובע")  את הסך של 56,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 18/12/97, ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ש"ח + מע"מ.

2.         ענינה של התובענה שהוגשה ע"י המשיב בת.א. 2947/97, כנגד המערער ושלושה אחרים, רכב פרטי דו שמושי מסוג דייהטסו אפלאוז שנת יצור 1992, מס' רישוי 4597107 (להלן: "הרכב") שהמשיב קנה ביום 1/9/97 מאת המערער תמורת סכום של 41,000 ש"ח אשר שולם על ידו במלואו.

אין חולק כי המשיב קנה את הרכב לאחר שבדק אותו במוסך המשיבה מס' 2, ולאחר שוודא כי הרכב רשום ע"ש המערער, במשרד הרישוי. הוא אף העביר את רישום הבעלות של הרכב על שמו.

3.         ע"פ הנטען בתביעה, זומן המשיב למשטרה ביום 12/11/97, אשר בדקה את הרכב ובעקבות אותה בדיקה תפסה המשטרה את הרכב בחשד כי  הרכב מזויף, וכי הרכב עצמו הינו רכב גנוב, עליו הולבשו פרטי זיהוי (מס' שלדה, מס' מנוע ומס' רשוי) של רכב אחר.

4.         ע"פ התביעה תבע המשיב מהמערער להשיב לו את מחיר הרכב שהוא שילם לו ובנוסף לפצותו בסכום של 15000 ש"ח ובסה"כ תבע המשיב מהמערער לשלם לו סך של 56,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה ורבית וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

עילת התביעה המבססת את אחריות המערער לתשלום הסכומים הנ"ל כפי שצוינה בסעיף 16 לכתב התביעה, הינה הונאה ומרמה שהמשיב מייחס למערער בכך שלטענתו מכר לו מכונית גנובה ו/או מכונית שאיננה בבעלותו, וקיבל את מלוא התמורה עבור הרכב ביודעו כי הוא גנוב ו/או איננו בבעלותו, בכך הפר המערער את ההסכם, הפרה גסה ויסודית ביודעו שהרכב איננו שלו ובכך העלים מעיניו של המשיב, מידע חשוב בכל הקשור לרכב, מידע שאילו היה מגלה למשיב היה זה נמנע מלקנות את הרכב.

5.         המערער אשר הגיש כתב הגנה וכן שלח הודעת צד ג' הכחיש את טענותיו של המשיב, וטען כי קנה את הרכב מצד שלישי בתמורה ובתום לב, מבלי שידע כי מדובר ברכב גנוב או מזויף.

6.         למועד שמיעת המשפט, סירב המערער להתייצב בבית המשפט, וזה דחה את בקשת ב"כ לדחות את שמיעת המשפט למועד אחר, הורה למחוק את ההודעה לצד שלישי, שמע את עדות המשיב, ופסק, לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בכתב, לקבל את התביעה ולחייב את המערער לשלם למשיב את סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כפי שפורט לעיל.

7.         בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי המשיב רכש, מאת המערער, את הרכב בתום לב ובהאמינו כי הרכב נקי מכל עיקול או שיעבוד או זכות צד ג' כלשהיא, אולם מספר חודשים לאחר מכן, נתפס הרכב ע"י משטרת ישראל לאור העובדה כי המדובר ברכב גנוב מבעליו הקודמים, גב' דורית ויינברג ושפרטיו זויפו והולבשו עליו פרטים של רכב אחר.

ע"ס קביעות אלה הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי הנתבע מכר לתובע מוצר שתכונותיו שונות מהמוצר אליו התכוון התובע, דבר המהווה "אי התאמה", כך שאין צורך בהוכחת כוונה של המוכר להטעיה ע"פ חוק המכר כדי לחייב את הנתבע בהשבה.

בנוסף קבע בית המשפט כי הימנעות המערער מהופעה בבית המשפט יש בה כדי לחזק את טענת התובע לפיה, הנתבע ידע על אותה אי התאמה כך שמדובר במעשה הטעיה ומרמה במכירת הרכב המזוייף לידי התובע. ע"ס זאת קבע בית המשפט כי, על המערער לפצות את המשיב על נזקיו בשל אותו מעשה תרמית והטעיה במכירת רכב שפרטיו שונים במהותם מהרכב אליו התכוון ההסכם שביניהם.

8.         בערעור מלין ב"כ המערער על החלטת בית המשפט קמא אשר דחתה את בקשתו לדחיית שמיעת המשפט למועד אחר, חרף העובדה כי המערער היה נתון אותה עת במעצר, ומצבו הנפשי היה קשה. לטענת ב"כ המערער, היה על בית המשפט קמא ליתן למערער את יומו בבית המשפט ולא לפסוק בתביעה ע"ס עדות המשיב בלבד.

לגופו של עניין, טוען ב"כ המערער, כי המשיב לא הוכיח את תביעתו, לא בענין אי ההתאמה ובודאי לא הוכיח תרמית והטעיה. על כן, לטענתו, היה על בית המשפט לדחות את התביעה.

9.          מנגד, טוען ב"כ המשיב, כי צדק בית המשפט קמא כאשר החליט שלא להעתר לבקשת הנתבע ולא דחה את הדיון, משום שהמערער בחר שלא להופיע ולא הוכח כי היתה לכך סיבה מוצדקת כלשהיא.

ב"כ המשיב מגן על קביעותיו של בית המשפט קמא, ועל מסקנותיו, לפיהן הוכחה אי התאמה במובן חוק המכר, וגם בקביעתו כי סירוב הנתבע להופיע לדיון והעדר כל גרסה מצידו, מחזקת את טענת התובע לפיה, "ידע הנתבע על אותה אי התאמה כך שהמדובר במעשה הטעיה ורמיה במכירת הרכב המזויף".

לטענת ב"כ המשיב, המדובר בקביעות עובדתיות שאין זו דרכו של בית המשפט לערעורים להתערב בכגון דא. לטענת ב"כ התובע, השתית בית משפט קמא את פסק דינו על הראיות שהוצגו בפניו, לרבות המסמכים המעידים על זיוף וגניבת הרכב.

10.       באשר לטענתו של ב"כ המערער, בכל הקשור לאי הענותו של בית המשפט קמא לבקשתו לדחיית שמיעת המשפט, לא מצאנו כל ממש בטענות אלה.

כעולה מתקנה 52 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, העניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט היושב בדין וערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בישום שיקול דעת זה.

ראוי לציין כי שמירת המועדים, אלה הקבועים בתקנות סדרי הדין, ואלה הנקבעים ע"י בית המשפט, הינו לא רק אינטרס של בעלי הדין אלא גם של הציבור בכללותו; המעונין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בפני בית המשפט מכאן, נטייתם של בתי המשפט שלא להעתר לבקשות לדחיית הדיונים. משום שדחיית דיונים עלולה להאריך שלא לצורך את שמיעת התיקים בבית המשפט.