פסק-דין בתיק עא 1103/05

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         המערערת והמשיב 1 ('המשיב') הם אחים. למערערת היתה מכונית, אותה היא ביטחה אצל המשיבה 2 ('המשיבה'או 'המבטחת'), בין היתר מפני נזקי רכוש. לטענת המערערת ואחיה-המשיב, ביום 25.03.2003 נסע המשיב במכונית במזג אויר סוער, וכשהגיע לעקומה כלשהי בכביש הוא איבד את השליטה במכונית, והידרדר עמה לתהום. כתוצאה מכך נפגעה המכונית פגיעה קשה, אלא שהמבטחת סרבה לדרישת המערערת לשלם תגמולי ביטוח, על שום שלטעמה הנזק למכונית ארע על ידי כך שהמערער דרדר אותה במתכוון לתהום, כשהוא איננו יושב בה.

2.         מכאן באה התביעה בפני בית משפט קמא, ובה תבעה המערערת את המבטחת כי תשלם לה את תגמולי ביטוח, ומשום מה היא עשתה גם את אחיה-המשיב לנתבע, אף שהשניים אוחזים באותה עמדה, לפיה התאונה ארעה כמתואר בתמצית למעלה. המבטחת עמדה - בהגנתה - על סירובה לשלם למערערת, והתגוננה מפני התביעה בטענה, כי האירוע ארע במתכוון.

3.         העד הבודד שהעיד במשפט מטעם המערערת היה המשיב, שסיפר כיצד ארעה התאונה, הכל כמתואר למעלה. בית המשפט קמא דחה את עדותו כחסרת מהימנות. לרושם השלילי שהותירה העדות הוסיף השופט קמא כהנה וכהנה סתירות שנמצאו בעדות. מן הצד האחר נסמך השופט קמא על עדויות הבוחן והחוקר מטעם המבטחת, ומהם למד, כי המשיב לא היה במכונית בעת שזו הידרדרה לתהום. משקל ניתן בידי השופט קמא גם למחדלה של המערערת, שלא ראתה להזמין לעדות עדים, שיכולים היו לאשש את גירסתה.

4.         נוכח כל הדברים הללו, ובמרכזם עדותו חסרת המהימנות של המשיב, ומתוך ראיה כוללת של הראיות שהונחו בפניו, השתכנע בית המשפט קמא, כי תביעת המערערת היא תביעת מרמה, ועל כן דחה אותה.

5.         על פסק הדין קמא משיגה בפנינו המערערת, והיא מבקשת כי נתערב בקביעותיו ובמסקנתו של השופט קמא. היא תוקפת את קביעתו, כי עדות המשיב לא היתה מהימנה, קביעה שלטעמה נסמכה על מסקנה לא נכונה שהסיק מתוך הסתירות שמצא, סתירות שהיא אינה מסכימה עם קיומן. מן הצד האחר היא מבקשת להשיג על המשקל שנתן השופט קמא לעדויותיהם של עדי המבטחת, שהרי אלה לא ראו את מקום התאונה בעת שארע האירוע, כי אם כשנתיים לאחר מכן. היו מעדי ההגנה שתמכו דווקא בגירסת התביעה, כך המערערת בערעורה. לבסוף היא טוענת, כי המבטחת היא שנושאת בנטל להוכיח, כי אירוע הנזק נגרם במתכוון, שכן מדובר בסייג לקיומו של כיסוי ביטוחי.

6.         המבטחת מבקשת, אין צריך לומר, להותיר את פסק הדין על כנו. היא מפנה את תשומת הלב לכך, כי הערעור מופנה כל כולו לקביעות עובדתיות, ובכאלה אין להתערב. נוסף על כך היא פורסת טעמים לתמיכה במסקנותיו של בית המשפט בנתחו את הראיות. אשר לנטל ההוכחה טוענת המבטחת, כי זה נופל על כתפיה של המערערת דווקא, שהרי היא שצריכה להוכיח כי התאונה ארעה כפי שנטען בתביעתה, קרי שהמכונית נפלה לתהום כשהמשיב נוהג בה, ואת זאת לא עלה בידה להוכיח, משהשופט קמא לא קיבל את גירסת המשיב.

דיון

7.         אכן, כטענת המשיבה-המבטחת, כל הערעור כולו נסב על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ובכגון דא אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב, להוציא מקרים יוצאי דופן, שהעניין שלפנינו איננו נמנה עליהם. ודאי כזה הוא המצב, כאשר השופט קמא קבע באורח מפורש, כי העדות הבודדה שבאה מטעם המערערת, קרי עדותו של אחיה-המשיב, איננה מהימנה עליו. משכזה הוא המצב, כי אז אין לנו לסייע בידי המערערת, ואת ערעורה ראוי לנו כי נדחה. מסקנה זו נותרת בעינה, גם אם אנו עשויים לקבל טענות אחדות של המערערת ביחס לסתירות עליהן עמד בית המשפט קמא בפסק דינו, שבחלקן הגדול אמנם אינן יורדות לשורשו של עניין. אלא שסתירות אלה מיתוספות לשורה ארוכה של טעמים שפרס בית המשפט קמא, החל בחוסר האמון שהוא רכש לסיפור שבא מפיו של המשיב, וכלה בראיות שעלה בידי המשיבה להציג בפני בית המשפט, ופסיפס הראיות השלם הוא שהביא את בית המשפט קמא להשתכנע, כי תביעת המערערת היא תביעת מרמה, ובכך אין לנו להתערב.

8.         את הערעור יש לדחות, איפוא, גם בלא שניזקק לכל טענה וטענה שהעלתה המערערת ביחס לסתירה זו או אחרת, שמא הסתירה אמנם קיימת אם לאו, האם היא מהותית או שמא שולית. עם זאת מצאנו, ולמעלה מן הצריך, להעיר הערות אחדות על דברים שעלו בערעור.

9.         הערה ראשונה עניינה הדגש שראינו להדגיש באשר לפער העצום שבין מצבו של המערער, שיצא מן התאונה בלא כל פגע, לבין מצבה של המכונית, שבעקבות התאונה סבלה נזק רבתי, עד כדי 'אבדן גמור'. מצילומי המכונית ניתן להיווכח, כי זו ניזוקה באורח קשה ביותר, ובין היתר קרס הגג שלה ונמעך פנימה, ונהיר למדי, כי אם המשיב אמנם שהה בה בעת שהידרדרה לתהום והתהפכה וגגה נמעך כולו - אף הוא, משמע המשיב, היה ניזוק בגופו, לכל הפחות נחבל קשות, אם לא מעבר לכך (וראו לעניין זה את עדויותיהם-דעותיהם של ה"ה ג'ובאני וכהן מטעם המבטחת).

10.        בית המשפט קמא לא קיבל את עמדת המשיב, לפיה התמונות של המכונית משקפות נזקים שנגרמו לה בעקבות חילוצה על ידי מכונית הגרר, ולעמדה זו אנו שותפים. חילוצה של המכונית בידי מכונית-גרר, גם אם במהלך החילוץ התהפכה המכונית על גגה - דבר שאיננו סביר כשלעצמו - לא היה מביאתה למצב הקשה המשתקף מן התמונות. אגב, אנשי החילוץ לא הובאו לעדות, על מנת לתמוך בטענה זו של המערערת ואחיה, כאילו החילוץ הוא שגרם לנזק הנוסף, המשתקף מן התמונות שהוצגו. מחדל זה שומה שיפעל לחובת המערערת, שכן היא זו שטענה, כי הנזק הנוסף נגרם מן החילוץ.

11.        הערה שניה נעיר למחלוקת שנפלה בין בעלי הדין אודות נטל ההוכחה, כשהמערערת מבקשת לשכנע, כי המבטחת היא שצריכה היתה להוכיח את דבר ביום התאונה, כיוון שמדובר (לפי הטענה) בסייג לכיסוי הביטוי, בעוד המבטחת גורסת, כי המערערת היא שצריכה בהוכחה זו, במסגרת הוכחתו של מקרה הביטוח על מרכיביו השונים. את המצב הנוהג במקומותינו בסוגיה זו סיכם בתמצית השופט י' אנגלרד ברע"א 143/98 מחמד דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוחפ"ד נג(1), 450, 452, לאמור:

'הסוגיה של נטל השכנוע לגבי הוכחת התנאים לקיום הכיסוי הביטוחי נידונה בהרחבה בפסיקה. הכל מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה"חריגים" לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעיתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. מקור ראשי לקושי מצוי בחכמת המנסחים: אלה מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח. והמקרה שלפנינו יוכיח: במקום לכתוב בפוליסה: "הכיסוי הביטוחי יחול על כל שימוש ברכב מנועי" (או "על הסעת נוסעים") למעט הסעת נוסעים בשכר או בתשלום", נכתב מה שנכתב: "הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק לשימוש ברכב להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום". '

בעניין שלפנינו לא הציגה המערערת את פוליסת הביטוח בפני בית המשפט (כי אם את הרשימה בלבד). על כן אין בידינו לדעת, האם אירוע הנזק הוא בבחינת תאונה-שלא-נגרמה-במתכוון, שאז ייראה יסוד הכוונה ('במתכוון') כיסוד מן היסודות שעל המערערת להוכיח את העדרו, או שמא יסוד זה נקבע כחריג מן החריגים לקיומו של הכיסוי הביטוי, שאז על המבטחת להוכיח את קיומו.

12.        מכל מקום, הבה נניח למחדל זה של המערערת, ונזכיר את המחלוקת שנפלה בין שופטי בית המשפט העליון בשאלת נטל ההוכחה במקרים כגון זה שהונח לפנינו. גם מחלוקת זו זכתה לסיכום שסיכם השופט אנגלרד ברע"א 143/98 הנ"ל (שם) לאמור:

'אחת השאלות השנויות במחלוקת נוגעת לשלילת הכיסוי הביטוחי בשל מקרה ביטוח שנגרם בכוונה, במובן סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה (הנשיא מ' שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 ובע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(311 (1); לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח (השופט א' גולדברג בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837; לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה"שלילי" על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה"חיובי" על המבטח (השופטת ש' נתניהו בפרשת וייסנר והשופט ת' אור בפרשת סיני).'

13.        יהא הדין אשר יהא, אפילו היה הנטל מונח על כתפי המבטחת להוכיח כי התאונה ארעה במתכוון, הרי שבנסיבותיו של המקרה שלפנינו יכולים היינו לומר, כי המשיבה-המבטחת עמדה בנטל והוכיחה את עמדתה זו. בהקשר זה ראוי לזכור, כי כמות ההוכחה הנדרשת מן המבטחת צריכה להביא בחשבון את העובדה, כי המידע אודות אירוע הנזק מצוי רובו ככולו בידיו של המבוטח ולא בידיה שלה, ומכאן הקושי שלה בהוכחת הטענה. על רקע זה יש לומר, כי הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא מוכיחות את גירסת המשיבה-המבטחת. מי שאוחז במידע במקרה שלפנינו הוא המשיב, והנה בית המשפט קמא לא האמין לו כלשהו, ומחוסר אמון זה של בית המשפט קמא במשיב נובע, כי השופט לא האמין למשיב כי אמנם נהג במכונית בעת שזו הידרדרה לתהום, ומכאן המסקנה המתבקשת - כי זו המכונית הגיעה לתהום בדרך אחרת, כזו שאיננה כשרה. על כך נוספים הנזקים הקשים שנגרמו למכונית, ואלה תומכים בדיעה, כי המשיב אמנם לא היה במכונית בעת שזו ניזוקה כה קשה, ופשיטא שאם היה בה - היה נפגע אף הוא, ובאורח קשה.