פסק-דין בתיק עא 1090/05

כב' השופט זיאד הווארי:

בפנינו ערעור, על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, (כב' סגן הנשיא השופט יוסף בן חמו) בת.א. 2687/01 מיום 08/03/05, בו נדחתה תביעת המערערת לחיוב המשיבים בפיצויים בסך 100,000 ש"ח, בגין עוולת לשון הרע.

רקע עובדתי:

            המערערת עבדה בתקופה הרלוונטית לתביעה, כמורה בבית הספר הממלכתי יסודי "בית זאב" בעפולה (להלן: "בית הספר"). במסגרת עבודתה, הייתה המערערת חברה בוועד המורים. המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), הייתה חברה בוועד הורים מוסדי של בית הספר. המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב"), הינו בעלה של המשיבה.

            בתאריך 12/02/01, הייתה המערערת תורנית בבית הספר. במהלך ההפסקה, הופיעה המשיבה בבית הספר, בחצר בית הספר, התנהלה שיחה, בין המערערת והמשיבה, בה ניסתה המערערת, לברר אודות אירוע, אשר התרחש בין המשיבה לעובדת הנקיון בבית הספר, בשיחה זו טענה המערערת בפני המשיבה, כי דרך טיפולה באירוע, לא הייתה נכונה, ואין זה ראוי שהיא תתנפל על עובדת נקיון שקטה, וחסרת אונים. בעקבות שיחה זו, שלחו המשיבים מכתב חריף בגנות המערערת, לבעלי תפקידים במשרד החינוך, בעיריית עפולה, מנהלת בית הספר, ועד הורים ארצי ומוסדי (להלן: "המכתב").

            בגין שליחת מכתב זה, הגישה המערערת את התביעה שבנדון, בה ביקשה לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בסך 100,000 ש"ח, בגין הוצאת לשון הרע.

פסק הדין בבית משפט השלום:

            בית משפט קמא פסק, כי חרף חריפות המכתב הנ"ל, אין לראות בו משום הוצאת לשון הרע נגד המערערת. המערערת התערבה בעניינים שאינם שלה, ואינם בתחום טיפולה, ומכתבם של המשיבים מהווה למעשה תלונה על התנהגותה של המערערת, כאשר, לגרסת המשיבה, כל הנאמר במכתב, משקף את נסיבות האירוע כפי שהיו.

            בית משפט קמא, עמד בפירוט על האינטרסים המוגנים בעוולת לשון הרע, וקבע כי על פי ההלכה, כאשר מדובר בתלונה הכוללת הבעת דעה נגד ממלאי תפקיד ציבורי, יש ליתן לחופש הביטוי, משקל רב יותר, מאשר המשקל אותו יש לתת לזכותו של האדם לשם הטוב. בית המשפט קבע, כי מכתבם של המשיבים, נכתב, כאשר הייתה המשיבה במצב נפשי קשה, עקב חששה, כי בנה עבר התעללות מינית, על ידי בנה של המנקה בבית הספר. התערבותה של המערערת בעניין זה, והתבטאותה בפני המשיבה, כי המנקה הינה ממשפחה טובה, יצרו אצל המשיבה תחושה של התנהגות בלתי תקינה מצד המערערת, על כן, המערערת הביאה על עצמה את הגשת התלונה נגדה. בית המשפט קבע, כי התנהגותה של המערערת, ברקע הדברים, ובאותו עימות בינה לבין המשיבה, יש לו משמעות רבה בנסיבות המקרה, כאשר הנסיבות והרקע, אינן מאפשרות לייחס למשיבה, כוונות זדון וחוסר תום לב, בכתיבת המכתב.

            בית משפט קמא, קבע עוד, כי הפגיעה הקיימת במכתב, ככל שישנה, היא פגיעה מותנית, שכן היא נאמרה תוך קריאה לבירור העניין, ואין לראות במכתב, משום ניצול לרעה של זכות המשיבה להתלונן נגד המערערת על מה שנראה בעיניה כהתנהגות בלתי תקינה, גם אם המכתב מכיל ביטויים חריפים הראוי להימנע מהם.

            בית משפט קמא, הפנה למכתבי התשובה של המפקחת של משרד החינוך, גב' עמירה בן מרדכי, אשר השיבה לתלונתה של המשיבה בשני המכתבים, וקבע כי גם מתוכן מכתבים אלו, מתגלה נימה של ביקורת על התנהגותה של המערערת, כאשר במכתבים אלו ישנה תמיכה מסויימת בגרסת המשיבה, אודות האירוע, אשר אירע בחצר בית הספר.

טענות המערערת בערעור:

1.         טעה בית משפט קמא, כאשר קבע, כי הדברים האמורים במכתבם של המשיבים, אינם מהווים לשון הרע, מחמת שמדובר בתלונה אשר הוגשה לממונים על המערערת. בית משפט קמא, לא בחן את תנאיה של הגנה זו, בצורה ראויה. אומנם בית המשפט קבע, כי הגורמים, אליהם המכתב היה ממוען, ממונים על המערערת, אולם בית המשפט לא בחן קביעה זו לעומק, מאחר וגורמים אלו אינם ממונים על המערערת. המערערת הינה עובדת משרד החינוך, ועל כן, ולכל היותר, ניתן לשייך לקבוצת הממונים עליה, מבין נמעני המכתב את מנהל המחוז, המפקחת המחוזית, ומנהלת בית הספר, בו עבדה. בעוד שראש עיריית עפולה, ומנהל מחלקת החינוך שלו, אינם ממונים על המערערת. הוא הדין לגבי יו"ר וועדת החינוך של השלטון המקומי, יושבי ראש וועד ההורים הארצי והמקומי, ומנהלת בית הספר "גוונים". שומה היה על בית משפט קמא, לדרוש מהמשיבים, הוכחות, כי כל נמעני המכתב, אכן ממונים על המערערת, או מוסמכים לחקור תלונות נגדה.

2.         שגה בית משפט קמא כאשר נמנע מלהתייחס לשאלת קיום יסוד הפרסום, אשר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").

3.         שגה בית משפט קמא, כאשר העניק למשיבים את ההגנה בסעיף 15(8) לחוק, מבלי להיזקק לבחון את תנאיה של ההגנה האמורה.

4.         שגה בית משפט קמא, כאשר העניק למשיבים את ההגנה בסעיף 15(8) לחוק, מבלי להיזקק לשאלת תום ליבם של המשיבים, וכן מבלי לבדוק את סבירות הפרסום.

5.         היה על בית משפט קמא, להביא בחשבון את סעיף 16(ב) לחוק, אשר קובע חזקה של העדר תום לב באחת משלושה מקרים, הראשון קובע חזקה, כי פרסום נעשה שלא בתום לב, כאשר הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו. המקרה השלישי, כאשר המפרסם התכוון על ידי הפרסום, לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק. לשיטת המערערת, שתי חזקות אלה חלות בענייננו, מאחר ותוכן הפרסום, לא היה אמת, המשיבים לא האמינו באמיתותו, והוא אכן נועד לפגוע במערערת, בצורה שאינה מידתית, שכן לצורך הגשת תלונה כנגד המערערת לממונים עליה, לא היה צורך בשימוש בביטויים חריפים נגד המערערת, ולא היה מקום לשליחתו לגורמים נוספים, אשר אינם ממונים על המערערת.

6.         שגה בית משפט קמא, עת קבע כי פרסום לשון הרע בעניינה, חוסה תחת כנפיה של הגנת סעיף 15 (4) לחוק, שעניינה הבעת דעה על התנהגותו של נפגע בתפקיד ציבורי. המערערת טענה, כי דבריהם של המשיבים, חרגו מהקטגוריה של הבעת דעה, על התנהגות, והם היוו הבעת דעה על המערערת עצמה, כאשר גם במקרה בו הגנה זו חלה, עדיין יש מקום לבדוק, האם הפרסום, נעשה בתום לב ובסבירות.

7.         המערערת הלינה גם על כך, שבית משפט קמא, לא הפריד בין ענייניהם של המשיבים, והתייחס לשניהם כאל גוף אחד. המערערת טענה, כי בית משפט קמא התייחס למצב הנפשי הקשה בו הייתה מצויה המשיבה בעת כתיבת המכתב, אולם לא ניתן לייחס מצב נפשי זה גם למשיב, אשר היה שותף מלא לכתיבת המכתב.