פסק-דין בתיק עא 1080/07

כב' השופט זיאד הווארי

1.         רקע עובדתי

א.         המערער מס' 2 (להלן: "המערער") שימש בשנת 1999 כמנהלה היחיד של המערערת מס' 1 (להלן: "המערערת"), והיה הבעלים של 99% ממניותיה.

ב.         המערערת הינה חברה בע"מ, אשר עסקה במסחר ושיווק עופות.

ג.          המשיבים חקלאיים במקצועם, ועוסקים בגידול עופות לפיטום במירון.

ד.         במהלך חודש אפריל 1999, התקשרו המשיבים עם המערערת בהסכמים בכתב לשיווק עופות למערערת.

ה.         בין התאריכים 24/04/99 - 02/05/99 סיפק המשיב 1 למערערת את המשלוח הראשון של הפטמים, והמערערת שילמה את מלוא התמורה בשיקים דחויים, אשר נפרעו במועדם.

ו.          בין התאריכים 02/05/99 - 08/05/99 סיפק המשיב 2 למערערת את המשלוח הראשון של הפטמים, והמערערת שילמה את מלוא התמורה בשיקים דחויים, אשר נפרעו במועדם.

ז.          בין התאריכים 12/07/99 - 19/07/99 סיפק המשיב 1 למערערת את המשלוח השני של הפטמים, ובין התאריכים 06/07/99 - 14/07/99 סיפק המשיב 2 למערערת את המשלוח השני של הפטמים.

ח.         התמורה בגין המשלוח השני של הפטמים לא שולמה למשיבים.

ט.         בשל אי תשלום התמורה עבור המשלוח השני של הפטמים, הגישו המשיבים לבית משפט קמא שתי תביעות כספיות, האחת תביעה בת.א. 2142/04 שהגיש המשיב 1 נגד המערערים ע"ס 192,015 ש"ח, והשניה בת.א. 1149/05 שהגיש המשיב 2 נגד המערערים ע"ס 144,171 ש"ח.

י.          בתביעותיהם טענו המשיבים, כי יש לחייב את המערערים ביחד ולחוד, המערערת כחייבת עיקרית, והמערער מכוח התחייבותו כערב אישי לפרעון חובה של המערערת, ו/או לחייבו אישית מכוח אחריותו בנזיקין ו/או בשל הרמת מסך ההתאגדות על פי הוראות חוק החברות, ולחייב המערער אישית בחובות המערערת.

יא.        המערערים בכתב הגנתם לא כפרו בגובה החובות, ועיקר הגנתם התמקדה בטענה האחת והיחידה, כי אין לחייב את המערער באופן אישי.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

בפני בית משפט קמא אוחד הדיון בהסכמה בשתי התביעות. מטעם המשיבים העידו שני המשיבים ועדה נוספת גב' דבורה אדלר, מטעם המערערים העיד המערער בלבד. בתום שמיעת הראיות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. ביום 22/02/07 נתן בית משפט קמא פסק דין, בו חייב את המערערים ביחד ולחוד לשלם למשיבים את מלוא סכומי שתי התביעות. בית משפט קמא הגיע למסקנה זו לאחר שקבע, כי בשיחה בין המשיבים והעדה מטעמם לבין המערער, התחייב המערער באופן אישי לכך שהמערערת תשלם למשיבים עבור הסחורה ששווקה על ידם. נוכח מסקנה זו, נמנע בית משפט קמא מלדון בטענות המשיבים לאחריותו האישית של המערער בנזיקין ובשל הרמת מסך.

בפסק דינו מצא בית משפט קמא את גרסת המשיבים הגיונית וסבירה, וביכרה על גרסת המערער, תוך קביעה כי גרסתם לא הופרכה על ידי המערער באופן כלשהו, ומנגד תשובותיו של המערער היו לעתים מתחמקות ולא ענייניות.

3.         טענות המערער בתמצית

א.         טעה בית משפט קמא בקובעו, כי יש להכריע בין גרסתם של המשיבים והעדה מטעמם, לבין גרסת המערער בשאלת הערבות האישית על פי מהימנות שיש ליתן בעדויותיהם וסבירות הגרסאות בנסיבות העניין.

ב.         בית משפט קמא טעה, כאשר התעלם לחלוטין מהעובדה שדווקא על פי בקשת המשיבים נחתם בין המשיבים לבין המערערת הסכם בכתב, אשר מסדיר את היחסים המסחריים ביניהם, לכן היה שומה על בית משפט קמא להכריע במחלוקת על בסיס ההסכם בכתב, ולדחות את טענות המשיבים אשר מהוות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב.