פסק-דין בתיק עא 1044/05

כב' השופט זיאד הווארי:

1.         המדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' הנשיא ת. כתילי) בת.א. 1147/04 מיום 24/01/05, על פיו נתקבלה תביעתו של המשיב כנגד המערער, והוא חוייב לשלם למשיב דמי שימוש ראויים בסכום של 80,000 ש"ח. מיום הנטישה ועד למועד הפינוי בפועל.

2.         העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת והרלוונטיות להכרעה בערעור:

            א.          המנוחה רמזיה דאהר - אמו ומורישתו של המשיב - (להלן: "המנוחה") הייתה הבעלים של חנות הנמצאת בקומת קרקע של המבנה הנמצא ברח' 604 בנצרת (להלן: "החנות" או "המחסן" או "הנכס").

            ב.          ביום 31/01/00 הגישה המנוחה נגד המערער תביעה לבית משפט השלום בנצרת בת.א. 1370/00 (להלן: "התביעה הראשונה"), בה עתרה לסילוק ידו של המערער מהחנות, בנוסף לתשלום דמי שימוש ראויים מאז כניסתו לחנות שלא כדין ועד למועד הפינוי בפועל. לחילופין, ובמידה ויקבע ע"י בית המשפט כי המערער הינו דייר מוגן בחנות, עתרה להורות למערער לפנות את החנות עקב הפרותיו להסכם השכירות.

            ג.          ביום 24/03/02 נתן בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת נבילה דלה - מוסא) פסק דין מפורט ומנומק, בו הורה על פינוי המערער מהחנות עקב נטישת המושכר.

            ד.          ערעור המערער לבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה הקודמת, נדחה ביום 25/03/03 (ראה ע"א 2092/02). 

            ה.         לאחר שנדחה הערעור, הגיש המערער בקשה בבש"א 776/03 לבית משפט זה, לתיקון פסק הדין שניתן בע"א 2092/02, בטענה כי נפלה בו שגגה המתבטאת בכך, שבית משפט זה לא קבע בפסק דינו, כי אין המנוחה יכולה להמשיך בהליך בנוגע לסעד בדבר דמי השימוש הראויים.

            ו.           ביום 15/06/03 דחה בית משפט זה את בקשת המערער לתיקון פסק הדין תוך קביעה כי:

"הטעות" שאת תיקונה מבקש המערער אינה מהווה טעות ואינה בבחינת "טעות לשון, טעון בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה" כמשמעותם בסעיף 81 לחוק".

            ז.          בתאריך 08/01/04 הגיש המשיב נגד המערער תביעה חדשה לבית משפט השלום בת.א. 1147/04, בה עתר לתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 108,000 ש"ח מאז נטישת המושכר בתאריך 10/10/96 ועד לפינוי בפועל בתאריך 30/06/03. לחילופין, ביקש לחייב את המערער בתשלום דמי שכירות מוגנים בגין התקופה הנ"ל.

            ח.          בדיון שהתנהל בבית משפט קמא, הגיעו הצדדים לידי הסדר דיוני, על פיו סוכם כי בית המשפט יכריע בתביעה על סמך החומר שבתיק, אולם לעניין גובה דמי השימוש, יכריע בית המשפט על דרך הפשרה ולפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

            ט.         לאחר שהוגשו סיכומים בתיק, נתן בית משפט קמא ביום 24/01/05 פסק דין, על פיו קיבל את התביעה וחייב את המערער לשלם למשיב דמי שימוש ראויים בסכום של 80,000 ש"ח.

3.         בערעור שלפנינו מפנה המערער את עיקר טענותיו כלפי הכרעותיו המשפטיות של בית משפט קמא. למעשה, המערער מעלה אותן טענות שהעלה בבית משפט קמא. טענותיו בתמצית הן, כי בית משפט קמא שגה, עת שחייב אותו בתשלום דמי שימוש ראויים מיום הוולד עילת הפינוי, וכי המשיב זכאי להשבה מכוח דיני עשיית עושר שלא במשפט. לשיטתו אין כל מקום לסעד של דמי שימוש ראויים. עוד טען, כי בנסיבות העניין מנוע המשיב מלתבוע כיום דמי שכירות מוגנים, וזאת על פי ההלכה הפסוקה ובהסתמך על תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). לחילופין טען, כי היה על בית משפט קמא לדחות את תביעת המשיב על הסף, הואיל והסעד של דמי שימוש ראויים לא נתבע בתביעה הראשונה. המערער סבור עוד כי בית משפט קמא טעה עת קבע כי לא היה מקום בנסיבות העניין להגיש בקשה לפיצול סעדים מאחר והסעד לו עתר המשיב בתביעה נשוא ערעור זה אינו נובע מאותה עילה.

4.         להלן אדון בהרחבה בכל אחת ואחת מטענות המערער:

            א.          טענתו העיקרית של המערער הנה, כי מאחר והיה דייר מוגן, לכן על פי הפסיקה אין הוא חייב לשלם אלא רק דמי שכירות על פי חוק הגנת הדייר, מכיוון וסעד זה לא נתבע ע"י המנוחה בתביעה הראשונה, מנוע המשיב מלהעלותו כיום, והיה על בית משפט קמא לדחות את התביעה.

            עיון בתביעה הראשונה ובפסק הדין שניתן בתביעה זו מלמדים, כי הסעדים שנדרשו בסעיף 15 לתביעה היו, סילוק ידו של המערער מהחנות וחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים. לחילופין היה ובית המשפט יגיע למסקנה כי המערער אכן הוא דייר מוגן, יש להורות על פינויו מהמושכר עקב הפרותיו את הסכם השכירות וחוק הגנת הדייר. משמעות הדבר, המנוחה נמנעה לתבוע בסעד החליפי אשר כללה בתביעה הראשונה את דמי שכירות מוגנים. בית משפט קמא, בתביעה הראשונה דחה בפסק דינו מצד אחד, את הסעדים העיקריים שתבעה המנוחה הנוגעים להחזקת המערער במושכר שלא כדין, מאידך גיסא קיבל את הסעד החלופי של התביעה הראשונה וקבע, כי המערער הינו דייר מוגן בנכס. עם זאת, הורה על פינויו מהמושכר, מאחר והוכח בפניו כי המערער נטש את המושכר כבר ביום 10/10/96.

            לאור תוצאה זו, לא דן בית המשפט בפסק הדין בתביעה הראשונה ובצדק, ולא הכריע בסעד של תשלום דמי שימוש ראויים. סבורני כי הפרשנות שניתנה ע"י ב"כ המערער בסיכומיו לפסק הדין בתביעה הראשונה, נכונים ומקובלים עליי. להדגיש שוב, כי הסעד של דמי שכירות ראויים היה כרוך והיווה חלק בלתי נפרד מהסעד העיקרי, על פיו דרשה המנוחה מבית המשפט לקבוע, כי המערער מחזיק בנכס שלא כדין. המנוחה לא דרשה כלל וכלל בסעד החליפי תשלום דמי שכירות או דמי שימוש ראויים. על פי עקרון זה, אם בית המשפט היה מקבל טענתה העיקרית של המנוחה, ומגיע למסקנה כי אכן המערער היה מחזיק שלא כדין במושכר, אז היה מקום לבחון ולדון בסעד של תשלום דמי שימוש ראויים. אולם, כאשר בית המשפט דחה טענה זו של המנוחה וקיבל את טענתה החליפית, דהיינו שהמערער דייר מוגן - במקרה כזה לא היה כל מקום לדון בתשלום דמי שימוש ראויים, מכיוון שאלה לא נתבעו בסעד החליפי.

            כאמור, הורה בית משפט קמא בפסק דינו בתביעה הראשונה, על פינוי המערער מהנכס, חרף קביעתו כי המערער היה דייר מוגן בנכס, מאחר והוכח בפניו כי המערער נטש את הנכס בתאריך 10/10/96. בתביעתו נשוא הערעור שלפנינו, עתר המשיב לחייב את המערער בתשלום דמי שכירות ראויים, מתאריך הנטישה ביום 10/10/96 ועד לפינוי בפועל ביום 30/06/03. בית משפט קמא קיבל את תביעתו, וחייב את המערער בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 80,000 ש"ח. ב"כ המערער חזר וטען, לאורך כל הדרך, כי קביעה זו בטעות יסודה, הוא התבסס על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א יפו  בע"א 1705/97, 1789/97 אליהו לאה נ. אחים מוזס, תק' מחוזי 99 (1) (להלן: "פרשת אליהו") הקובע, כי כל עוד לא ניתן פסק דין של פינוי, עומדות לדייר - בענייננו המערער - זכויותיו כדייר מוגן. זכויות אלו מקנות לו, בין היתר, את חסותו של חוק הגנת הדייר, לרבות תשלום דמי השכירות לפי אותו חוק. הנני שותף לקביעתו של בית המשפט המחוזי בת"א יפו בפרשת אליהו, אשר התבססה על פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 683/82 דויטש נ. עזבון א. פרל ז"ל, פ"ד לח (2) 729, בעמ' 732 (להלן: "הלכת דויטש"). אולם נראה לי, כי הלכה זו לא חלה על הסעד העיקרי, שנדרש בתביעת המשיב נשוא הערעור, וזאת מהטעם הפשוט כי עיון בתביעתו של המשיב בבית משפט קמא מלמד, כי המשיב, בסעיפים 11, 12 לתביעתו, מבסס את דרישתו לתשלום דמי שימוש ראויים על עילה של עשיית עושר ולא במשפט, שהנה עילה נפרדת ועצמאית מהעילה של תשלום דמי שכירות המבוססת על פי חוק הגנת הדייר. המלומד פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שניה, כרך א' עמ' 430, הערה 34 שצוטטו על ידי בית משפט קמא, התייחס לעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בשל חשיבות הדברים ראוי להביאם גם בפסק דין זה: