פסק-דין בתיק עא 1039/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת דלה-מוסא) בת.א. 3339/03, שניתן ביום 21.12.04.

א.        ההליך

1.         שני בעלי הדין הינם תושבי הישוב גן-נר, שלמרגלות הגלבוע, העוסקים, בין היתר, בפעילות ציבורית במסגרת ועד הנהלת האגודה השיתופית של הישוב. (להלן: "האגודה").

2.         המערער טיפל בשעתו, במסגרת עיסוקו זה, בעניינה של בריכת השחיה, הנמצאת בבעלות האגודה. בחודש אוקטובר 2003, מונתה המשיבה לתפקיד זה. במסגרת תפקידה, ערכה המשיבה בירור, והגיעה למסקנה, כי הבריכה אינה מטופלת כראוי על ידי המפעיל, אשר שכר אותה, מאת האגודה. על כן, פעלה המשיבה, לאחר שהצטיידה בחוות דעת פלונית, להפסקת פעילותו של המפעיל. במקביל, הודיע ועד האגודה, לכל חברי הישוב גן-נר, במנשר, אשר הופץ לתיבות הדואר שלהם, על הנסיבות אשר הביאו להפסקת ההתקשרות עם המפעיל, ואת עיקרי חוות הדעת שהונחה לפני הוועד.

המערער, הסיק כי אותו מנשר הטיל עליו אחריות אישית למצבה של הבריכה. על כן פנה אל מעסיקתו של נותן חוות הדעת, וקיבל ממנה אישור, כי אותו אדם לא מוסמך היה ליתן את חוות הדעת הנוגעת לבריכה. אישור זה הומצא לועד האגודה, אולם זה האחרון לא נקט כל פעולה לשביעות רצונו של המערער.

3.         לנוכח האמור, החליט המערער לחשוף לפני הציבור את המכתב בעצמו, וזאת, לדבריו, למען תקן את הפגיעה בשמו הטוב, אשר נגרמה עקב המנשר שהפיץ ועד האגודה. על כן, ניסח המבקש מנשר, המופנה אף הוא אל כל תושבי הישוב גן-נר, ובו הלין על דרך פעולתם של חברי ועד האגודה. בין היתר, התייחס המערער אף לענין בריכת השחיה, תוך שהוא מפנה את תשומת הלב לכך שמעסיקתו של נותן חוות הדעת מתנערת ומסתייגת מחוות הדעת שהומצאה.

בין יתר הדברים המפורטים במנשר זה, התייחס המערער לדרך פעולתה של המשיבה, חוסר המקצועיות שלה בטיפולה בנושא הבריכה והתנהלותה, העלולה לטענתו, לגרום הפסדים לאגודה. המנשר צורף כמוצג מש/1 לתיק המוצגים שהוגש מטעם המשיבה (להלן: "המנשר").

לנוכח מנשר זה, אשר הופץ בין כל בתי האב בישוב, הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מהיר, כנגד המערער ובה טענה, בחלקה האופרטיבי, כדלקמן:

"7. ב- 25.4.03, או בסמוך לכך, שלח הנתבע לתושבי הישוב גן נר מכתב המופנה ל - "תושבים". במכתבו זה הטיח הוא בתובעת האשמות כוזבות וחסרות בסיס ושקרים בוטים.

8. הנתבע במכתבו כתב, בין היתר, כי: "כל מה שדליה מילר נוגעת בו נהרס מיסודו". הנתבע האשים התובעת וייחס לה באופן אישי מעשה "הרפתקה" שתאלץ, כך במכתבו, את תושבי הישוב לשלם כספים עבור הוצאות משפט, ועוד.

...

10. הנתבע שלח והפיץ המכתב לאלפי תושבי הישוב אשר מטבע הדברים מכירים את התובעת בהיותה בעלת תפקיד ציבורי בו."

התביעה התנהלה בבית משפט קמא בפני כב' השופטת נבילה דלה-מוסא. לאחר שמיעת הראיות בתיק, ניתן, ביום 21.12.04, פסק דין ארוך ומפורט, לפיו קבעה כב' השופטת דלה-מוסא, כי המילים "בין היתר", המופיעות בסעיף 8 לכתב התביעה שהובא לעיל, מלמדות על כך, כי למעשה המשיבה התייחסה בתביעתה לכל האמירות המופיעות במכתב, תוך שהמובאות באותו סעיף אינן אלא דוגמאות בדבר לשון הרע, ואין בהם משום רשימה סגורה, תוך שהתובעת שומרת על זכותה לטעון אף כנגד עובדות אחרות המופיעות במנשר.

לגוף העניין, קבעה כב' השופטת דלה-מוסא, כי לא מצאה במנשר אימרות המהוות לשון הרע כנגד המשיבה, פרט לאימרה אחת - אימרה אשר לא צוטטה בכתב התביעה - בה נאמרו הדברים הבאים (כפי שצוטטו על ידי בית המשפט קמא מתוך המנשר):

"...יצחקי ודליה, מדוע הסתרתם מהתושבים מסמך כל כך חשוב? איך קרה שדהאן יעקב הסכים להגיש לכם דו"ח שיקרי? האם שילמתם לו על כך? כסף מזומן? מהקופה המדוללת? מכספי המסים שהתושבים משלמים לאגודה?" (יצחקי הינו ראש וועד האגודה).

לשיטת השופטת קמא, אימרה זו חוצה את גבולות חופש הביטוי, פוגעת בשמה הטוב של התובעת, ומציגה אותה, בפני כל המעיין במנשר, כאישה מושחתת, המוכנה לנצל את מיטב כספי הציבור, על מנת לבוא על תאבונה. אימרה זו, נתפסה על ידי השופטת הנכבדה קמא, כעשויה בלשון חריפה ועוקצת, אשר אין בהם כדי ללמד על תמימותו של הכותב, תוך חדירה אל מעבר לנרמז בין השורות. עוד קבעה השופטת הנכבדה קמא, כי באמירה זו חרץ המערער את דינה של המשיבה, בטרם עת, הטיח בה האשמה חמורה של תשלום כסף מזומן עבור חוות דעת שקרית, מבלי לוודא את העובדות לאשורן. אם אכן עלו בליבו של המערער חששות, שמא נתנה המשיבה שוחד לנותן חוות הדעת, על מנת לקבל חוות דעת שקרית, היה עליו לפנות עם חששותיו אלה לגוף האחראי, או לכל הפחות לוודא אם קיים להן בסיס. אין לפרסם שמועות או "תחושות בטן" תוך התעלמות מהשלכותיהן או מהתוצאות הצפויות, במידה ויגיעו אל הרבים.

4.         משקבע בית המשפט הנכבד קמא, כי באימרה האמורה יש משום פרסום דבר לשון הרע, הוסיף ובדק, האם מתקיימות ההגנות לנתבע בהתאם לקבוע בסעיפים 14, 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965. בית המשפט קמא קבע, כי המערער לא הצליח להרים את הנטל המוטל על שכמו, להוכיח כי המדובר בפרסום אמת. וכי חוות הדעת של המומחה היתה שקרית, או כי שולם לדהן כסף עבור חוות דעת זו. כן קבע בית המשפט כי המערער לא הצליח להוכיח את תום ליבו, בהתאם לחלופות הקבועות בסעיף 15 ו-16 לחוק.

5.         משקבע בית המשפט כי אכן פרסם המערער דברים המהווים משום לשון הרע ביחס למשיבה, החליטה לחייבו לשלם למשיבה  פיצויים בסך של 15,000 ש"ח, הנתפסים על ידו כסכום פיצוי הולם בנסיבות העניין, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

6.         על פסק דינו זה של בית המשפט קמא, הוגש הערעור שלפתחנו.

ב.         טענות המערער

7.         הודעת הערעור שהגיש המערער ארוכה ומפורטת. אם נבור את הבר מן המוץ, נמצא כי טענותיו מתמצות כדלקמן: