פסק-דין בתיק עא 1030/05

השופטת ר.חפרי וינוגרדוב:

1.         בין יצחק תורג'מן, קבלן לעבודות חשמל, לבין יאיר ארנון, קבלן בניין, הוא המערער בתיק זה, התגלעו חילוקי דיעות ותביעות הדדיות שהגישו הוכרעו בבית משפט השלום בחיפה בפסק דין שניתן בת.א. 579/91, ת.א. 9391/91, ת.ה. 248/91 (להלן - ת.א. 579/91)          ב- 01.02.00 שתוצאתו היתה כי ארנון זכה בדין מול תורג'מן שחוייב להשיב לארנון סכום של מעל ל- 220,000 ש"ח קרן (ראה פסיקתא מ- 16.08.00).

            ארנון לא הצליח לגבות את זכייתו במסגרת ההוצאה לפועל, ומשכך הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי נגד הנתבעות דבורה תורג'מן, אישתו של יצחק, וכנגד תורג'מן עבודות חשמל בע"מ, חברה שבעליה ומנהליה הם יצחק ודבורה תורג'מן (ת.א. 15846/01 שלום חיפה).

2.         בכתב התביעה שהוגש בת.א 15846/01 נטען בעיקרו, כי מתקיימת בין בני הזוג תורג'מן חזקת השיתוף בנכסים שמשמעה גם שיתוף בחובות ובמיוחד שיתוף בחוב שחב יצחק תורג'מן לארנון מכוח פסק הדין שניתן  בת.א. 579/91 כמפורט בסעיף 14 לכתב התביעה.

            נטען כי במסגרת השיתוף, נעשה שימוש לטובתה של דבורה תורג'מן ובני ביתה בכספים שארנון שילם לתורג'מן במסגרת היחסים העסקיים ביניהם ובהם כספים ששולמו לתורג'מן ביתר, אותם פסק בית המשפט כי יש להחזיר ולשלם לארנון.

            נטען כי מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג ו/או פקודת השותפויות ו/או חוק עשיית עושר ולא במשפט ו/או כל דין אחר, חבה דבורה תורג'מן בחובותיו של יצחק תורג'מן לתובע, וכי זה זכאי להיפרע ממנה את חובותיו של יצחק כלפיו (סעיף 18 לכתב התביעה).

            עוד נטען, כי בסמוך לאחר תחילת ההליכים המשפטיים, ייסדו יצחק ודבורה תורג'מן את החברה והעבירו אליה את כל עסקיו של יצחק בתחום עבודות החשמל. נטען כי החברה נוסדה בעיקר על מנת למנוע מארנון אפשרות לגבות את החוב המגיע לו מיצחק וכי החברה נוסדה בחוסר תום לב למטרה בלתי ראויה, על מנת לרמות את ארנון ולעקוף את זכותו לקבל כספים שבחלקם שימשו את החברה לעסקיה באופן ישיר או עקיף.

            נטען, כי החברה הינה למעשה יצחק תורג'מן עצמו בכסות מלאכותית, כאשר בנסיבות העניין, מן הראוי להרים את מסך ההתאגדות שלה כלפי ארנון ולאפשר לו להיפרע את חובו של תורג'מן מהחברה. נטען כי בין על פי חוק החברות ובין על פי חוק עשיית עושר שלא במשפט, זכאי ארנון להרמת המסך ולהצהרה כי החברה חבה בחובותיו של יצחק, וכי הוא זכאי להיפרע ממנה חובות אלה.

            משכך, התבקש בית המשפט להצהיר כי דבורה שותפה לכל חובותיו של יצחק לתובע, הנובעים מת.א. 579/91 וכי ארנון זכאי לנקוט בהליכי הוצל"פ גם נגדה, על דרך צירופה כחייבת לתיק ההוצל"פ, ועוד, כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה כלפי התובע, הזכאי להיפרע מהחברה את חובותיו של יצחק הנובעים מת.א. 579/91 וזכאי לנקוט בהליכי הוצל"פ לביצוע פסק הדין גם נגד החברה, על דרך צירופה כחייבת לתיק ההוצל"פ שנפתח לשם כך.

            הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונספחים שונים והסכימו כי ינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

3.         פסק דינו של בימ"ש קמא

לאחר דיון, דחה בית המשפט קמא את התביעה כנגד שתי הנתבעות וחייב את התובע בהוצאות משפט.

            בית משפט קמא קובע, כי ב- 03.03.99, ערכו בני הזוג תורג'מן הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973, בגדרו הסכימו כי כמעט כל הנכסים המשותפים שלהם למעט מטלטלין אישיים של תורג'מן, נהיו לקניינה של גב' תורג'מן, כאשר יצחק מתחייב לשלם מזונות לדבורה ולבנם הקטין, הסכם שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ב- 04.07.99.

            עוד קבע בית המשפט, כי החברה, משיבה 2, נוסדה ב- 27.3.91 היא השנה בה החלה המערכה המשפטית בין ארנון לתורג'מן.

            בית המשפט מציין, כי יצחק תורג'מן נקלע לקשיים כלכליים ונערכה לו חקירת יכולת במסגרת איחוד תיקים, ואף כי יצחק הינו אדם חולה ועמד ב- 99' בפני ניתוח של השתלת כליה.

            בית המשפט שקל את טענות הצדדים וציין כי הגם שחלק מטענות הנתבעים אינן זוכות לאמונו המוחלט, אין בכך כדי לגבור על מסקנתו לחובת התובע.

בית המשפט מציין, כי לא מצא קשר סיבתי בין הסכם הממון, גם אם יניח שהוא חסר ערך, לבין הפסדו של תורג'מן בדין. בית המשפט סבר, כי כך הוא אולי אף ביתר תוקף בנוגע לחברה. לגישתו, כדי לקבוע שהחברה הוקמה אך ורק כדי להבריח נכסים, עליו להניח שב- 91' היה תורג'מן בטוח שיפסיד בדינו לתובע ואף היה בטוח שנקט נגד התובע בהליכי סרק, דברים שבית המשפט ראה בהם חסרי שחר. בהפנותו לפסק דינה של כב' השופטת שטמר בעניין ת.א. 579/91 ממנו עולה שהסכסוך בין השניים היה נוקב ואמיתי, כאשר חוכמה לאחר מעשה, (זכייתו של ארנון), אינה אינדיקציה להלך נפש פסול של תורג'מן בהקמת החברה בתחילת הדרך.

            מוסיף בית המשפט כי בעניין הגב' תורג'מן, גם אם יניח, הנחה שאינה נקיה מספק, כי חזקת השיתוף בינה לבין תורג'מן קיימת חרף הסכם הממון,  הרי משקיבל כי אין קשר סיבתי בין הסכם הממון לבין נשוא התביעה שבפניו, אין גם כל סיבה נפסדת מוכחת לכריתתו של הסכם ממון זה.

            בית המשפט ראה בטענה המתבססת על טענת השיתוף את עיקר טענתו של ארנון, ונדרש לטענה כי חזקת השיתוף יוצרת חיוב עצמאי מצטבר של דבורה תורג'מן לתובע. בית המשפט דחה טענה זו. לגישתו, חזקת השיתוף המאפשרת לנושה להיפרע מנכסים ממשיים השייכים לשני בני הזוג במשותף, אינה מזכה את הנושה ביצירת חייב נוסף ואינה יוצרת חבות חוזית ישירה בין הנושה לבין בן זוגו של החייב ויש להבחין בין שימוש בהלכה זו כטענת מגן לבין שימוש בה כטענת חרב.