פסק-דין בתיק עא 1012/04

השופט נ. הנדל:

1.         משיב 1 (להלן: "המשיב") תבע את המערערות בגין נזק גוף, שנגרם לו עקב תאונת דרכים. בית משפט השלום באשדוד (כב' סגן הנשיא חמדני, ת"א 1731/98) החליט שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "החוק") חל על המקרה. לאחר מתן החלטה זו הגיעו הצדדים להסדר בדבר הפיצוי, אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהסדר צוינה כוונת המערערות להגיש ערעור בזכות על ההחלטה בדבר תחולת החוק.

בכדי ללבן את סלע המחלוקת בין הצדדים תודגשנה העובדות הרלוונטיות, אשר  למעשה אינן שנויות במחלוקת.

ביום 04/05/97 התרחשה תאונת דרכים בין המשיב, אשר נהג ברכב שהיה מבוטח על ידי המערערות, לבין משיב 2, אשר נהג ברכב שהיה מבוטח על ידי משיבה 3. המשיב החזיק רשיון נהיגה זר-בינלאומי מגרוזיה, שהיה בתוקף ביום התאונה. הוא נכנס לארץ ביום 26/02/96, באשרת תייר. שבעה חודשים לאחר מכן הגיש בקשה להכיר בו כעולה חדש. באוקטובר 96' קיבל אישור לעבוד. בתאריך 28/05/97, דהיינו כשלושה שבועות לאחר קרות התאונה, קיבל מעמד תושב-ארעי עד אמצע מאי 99'. בחודש אוגוסט 99' קיבל המשיב מעמד של תושב-קבע בארץ. רשיון הנהיגה הזר של המשיב הומר ברשיון נהיגה ישראלי ביוני 97' - כחודש וחצי לאחר קרות התאונה, ולאחר שהמשיב עבר מבחן שליטה.

2.         החלטת בית משפט קמא בנויה על שני רבדים - עובדתי ומשפטי, ובהתאם לכך המחלוקת בין הצדדים. בקליפת אגוז תוצגנה החלטת בית משפט קמא ועמדות הצדדים.

            סעיף 7 לחוק מונה סוגים שונים של נפגעים בתאונת דרכים, אשר אינם זכאים לפיצויים. לענייננו שייך תת סעיף 7(3), השולל זכאותו של: "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". האם היה בידי המשיב רשיון נהיגה כדין ביום התאונה? התשובה לכך תלויה בתקנה 567 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן "תקנה 567"). נוסח תקנה זו עבר גלגולים שונים, ולכך אדרש בהמשך. במועד קרות התאונה קבעה התקנה, בין היתר, שדי ברשיון בינלאומי בר-תוקף, שניתן מחוץ לישראל, למי שאינו תושב ישראל, בכדי לקבל פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה - הקובע איסור נהיגה אלא אם הנהג "בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג שניתן על פי פקודה זו" - אם מתקיים בנהג התנאי לפיו "מקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ". התקנה מפרשת את המונח האחרון במילים אלה: "מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". הגדרה זו קובעת שני תנאים.

באשר לתנאי הראשון: העדרות למשך שנה, לא היתה בבית משפט קמא מחלוקת בדבר קיומו. אמנם, בערעור זה מסתייגות המערערות מקיומו של התנאי הראשון, אך הן אינן יכולות לפתוח את הנושא לראשונה במסגרת הערעור. הרי צד חייב להעלות את טענותיו בפני הערכאה המבררת - מה שלא נעשה כאן כלל. אף אין די בהעלאת הטענה רק בשלב כתבי הטענות, ולא בשלב הסיכומים. כפי שנקבע בעניין רוט: "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים אם בשל שגגה, או במכוון - כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311)" (ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל, פ"ד מט(2) 102). במקרה זה המערערות לא התייחסו לתנאי הראשון בסיכומיהן. נותר התנאי השני: הנהג נמצא בארץ באופן זמני. בית משפט קמא קבע שהימצאותו של המשיב בארץ באותה תקופה היתה זמנית, וזאת בניגוד לעמדת המערערות. למעשה, עסקינן במסקנה עובדתית, כאשר לגישת המערערת, עובדות המקרה לא תומכות בכך.

הרובד שהגדרתי כמשפטי יוצא מתוך הנחה שאכן שהותו של המשיב בארץ לא היתה זמנית, כעמדת המערערות. בית משפט קמא הגיע למסקנה החלופית שאפילו אין להכיר ברשיון הזר שהמשיב החזיק בעת קרות התאונה, אף על פי כן, אין לשלול את זכאות המשיב לקבלת פיצויים לפי חוק הפלת"ד. זאת משום שאין מקום להעניש את המשיב, באופן של שלילת פיצויים על פי החוק, כאשר אין מחלוקת בדבר כשירותו לנהוג ברכב ביום התאונה, כפי שמעיד הרשיון הזר-הבינלאומי שהחזיק.

משהוצגה התמונה הכללית יש להתייחס לכל רובד בנפרד, בהתאם לסדר הצגתם.

3.         בית משפט קמא תלה את מסקנתו שבמועד הרלוונטי נמצא המשיב בארץ באופן זמני בשני נימוקים. האחד - אישור משרד הפנים לפיו מעמדו של המשיב ביום התאונה היה של בעל אשרת תייר, השני - עדות המשיב לפיה כאשר הגיע לארץ בפברואר 1996 הוא ואשתו לא ידעו אם יחזרו לגרוזיה או ישארו בארץ. טוען בא כוח המערערות שהאישור של משרד הפנים אינו מסמך מחייב, וכי כוונת המשיב מתייחסת למועד הכניסה לארץ, ולאו דווקא למועד התאונה שהתרחשה כשנה ושלושה חודשים לאחר מכן.

טענות אלו של בא כוח המערערות הינן בעלות משקל. מסכים אני שלא די בעיון במסמך ממשרד הפנים, וכן כי מהפרוטוקול עולה שהעדות האמורה של המשיב מתייחסת לתאריך הכניסה ולא למועד התאונה. יתרה מזו יש בסיס למסקנה שבמועד התאונה כוונת המשיב היתה להשאר בארץ, לכך יש תמוכין בעדות שמסר בבית המשפט. תצהיר המשיב מגלה שהוא ביקר בארץ כתייר מספר פעמים משנת 1992 ועד לשנת 1996. כאשר נכנס ארצה בשנת 1996 קיבל אשרת תייר, התגורר כאן עם אשתו הישראלית, ולראשונה ביקש אישור לעבוד בארץ, וכאמור, נכון למועד התאונה כבר הגיש בקשה שיכירו בו כעולה חדש.

ואולם, עמדת המערערות אינה מקובלת עלי. גישתן תביא לשימת דגש יתר בכוונה לעומת העובדה. אם תרצו: בהיבט הסובייקטיבי לעומת המצב האובייקטיבי. יש להבחין בין כוונה להימצא בארץ באופן קבוע, לבין יישום כוונה זו. אין חפיפה בין השניים. זוהי הפרשנות התכליתית שיש להעניק למונח בחוק "מקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ". התקנות מגדירות מונח זה, בין היתר, באופן: "נמצא בארץ באופן זמני". ההגדרה חשובה, שכן יש ואדם מצוי בתקופת מעבר ממקום קבוע אחד למקום קבוע אחר, המיקוד על פי ההגדרה אינו אם הוא נמצא באופן קבוע בחוץ לארץ, אלא אם הוא נמצא בארץ באופן זמני, אם לאו.

שלוש סיבות עיקריות לפרשנות זו. ראשית, מבחינת מציאות החיים, הרצון לגור באופן קבוע במדינה זו או אחרת לא מספיק על מנת לקבוע מצב משפטי. מדינה מסודרת מגדירה את המעמד של החפץ להצטרף אליה. וגם אם היה הרצון מספיק, עדיין יש משקל ותוקף לקביעה המשפטית של החוק.

שנית, הגדרת התנאי על פי הכוונה עלולה להעניק משקל יתר לדברי אדם התובע זכות כזו או אחרת. נכון שבמקרה דנא התובע לא עסק כנראה בשיקולים מעין אלו, אך קביעת הדין על פי הצהרה סובייקטיבית אינה רצויה ובכוחה לפתוח פתח למניפולציות. כמובן, אני מודע לכך שהמערערות מסתמכות על נתונים עובדתיים שונים כגון מקום מגורי המשיב, מעמדה האזרחי של אשתו ומקום עבודתו, אך שיקולים אלה אינם מציגים את התמונה המלאה. ראיית התמונה הכוללת מחייבת קביעת מדיניות משפטית - האם יש לשים את הדגש על דברי התובע או על המצב המשפטי, והכל תוך כדי בחינת מכלול הנסיבות.

שלישית, סבורני כי התוצאה שהוצעה על ידי נכונה מבחינת הפרשנות התכליתית. כידוע, פרשנות זו כשמה כן היא. במצב בו מילות החוק מאפשרות הפעלת שיקול דעת על ידי בית המשפט, יש לבדוק את מטרתו על מנת לפרשו. הפרשנות התכליתית אינה שאלה היסטורית, אלא סוגייה נורמטיבית. כמובן, ההיסטוריה, קרי הצעת החוק ודברי החוק, עשויה להיות כלי עזר להבין מהי תכלית החוק. אך המלאכה אינה מחקר אמפירי אלא שאיפה לדלות מהחוק את תכליתו. כיוון שכך, רשאי בית משפט לבחון גם את התפתחות החוק הנדון, ממועד התאונה ועד היום. ודוק: אינני פוסק לפי החוק החדש, שכן הוא לא חל, אך השינוי יכול אף הוא להיות כלי עזר. השינוי בחקיקת המשנה (תשס"ב לעומת תשנ"ה) הינו שעל פי המצב המשפטי היום הפרמטר הקובע בתקנה 567 לגבי שימוש ברשיון נהיגה זר לנהג שאינו תושב ישראל, הוא משך התקופה המצטברת שהנהג נמצא בארץ. לא עוד נתון תלוי נסיבות ופרשנות שהינו קשה להבהרה, כי אם קנה מידה אובייקטיבי, ברור וקל למדידה. הסיבות מצטלבות. הרצון לשקף את המצב כפי שהוא, לקבוע מבחן משפטי ברור, ולא לאפשר תמרונים למניהם, כל אלה ביחד תומכים במתן משקל יתר לנתונים אובייקטיבים על פני נתונים סובייקטיבים.

ולענייננו, התנהגות המשיב מצביעה על רצון להפוך את מדינת ישראל למקום מגורים קבוע. אך אין לשכוח שבמועד התאונה הוא לא זכה אפילו בהכרה כתושב ארעי, טרם פתח חשבון בנק, לא היה חבר באף קופת חולים ואף היה בארץ, ברצף, תקופה קצרה יחסית. המבחן הוא כולל. המשיב היה נתון בתהליכים, אך נכון למועד התאונה טרם הגיע ליעד. הכוונה אינה חזות הכל - רצון לחוד וקביעה משפטית לחוד.

4.         הפניה למשפט העברי בעניין "דעתו לחזור" עשויה להפרות את הדיון. קיים שוני בהלכה בין ישראל לחוץ לארץ, באורך החגים: יום טוב של כל אחד מהרגלים - פסח, שבועות וסוכות, נמשך בארץ יממה אחת בלבד, ואילו בחוץ לארץ שתי יממות (ראה הרקע ההיסטורי בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, ד ע"ב). מתעוררת השאלה מה דינו של יהודי שגר בחוץ לארץ  ושוהה בישראל במהלך אחד משלושת הרגלים, ולהפך - מה דינו של יהודי ישראלי ששוהה בחוץ לארץ במועד כזה. היו שפסקו שמנהג המקום הוא הקובע, דהיינו יהודי תושב חו"ל יחגוג בארץ יום אחד ואילו הישראלי יחגוג יומיים בעת שהותו בחו"ל (ראה שו"ת חכם צבי קס"ז ופסקת הרב שניאור זלמן - בעל התניא, ראש שרשרת רבני ליובאוויטש - שו"ע הרב, או"ח סעיף תצו, סימן ז). ברם, רוב רובם של הפוסקים משתמשים במבחן של האם "דעתו לחזור" או "אין דעתו לחזור". דהיינו, האם המצאותו בארץ מסוימת במהלך החג הינה זמנית ובדעתו לחזור לארץ מגוריו, אם לאו (ראה דברי רב אשי בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, נא ע"א).

איך בוחנים אם דעתו לחזור? הפוסקים חלוקים. הפרי חדש קובע "ודאי במי שעוקר דירתו ואשתו ובניו לילך לאיזה מקום לישא וליתן ולהרוויח, אף שדעתו לחזור ולהתיישב במקומו הראשון, לא מקרי דעתו לחזור" (הפרי חדש, או"ח, סעיף תסח). לעומת זאת, ערוך השולחן שם דגש גם על מימד הזמן, "דאם אין דעתו לחזור עד אחר שנה מקרי אין דעתו לחזור" (ערוך השולחן, או"ח, סעיף תצ"ו, סימן ה). המבחן עשוי להשתנות עקב תמורות הזמן. למשל הרדב"ז, שחי במצרים במאה השבע-עשרה, קבע: "ואם עקר דירתו משם, אשתו ובניו... לא נקרא דעתו לחזור" (שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן עג). יש שהבינו את כוונת הרדב"ז גם בהתייחס למטלטלי הדירה. הרב אליעזר וולדנברג, שחי בארץ במאה העשרים, מסתייג מעמדת הרדב"ז: "ומה לי אם משאיר מטלטליו? וכי המטלטלין הם הקובעים מקום מגוריו... דאפילו אלה שפירשו בכוונת הרדב"ז שגם מטלטלי דירתו קובעים בזה, זה היה רק בימים שקדמו, שהעניות היתה גדולה, והקושי למכור מטלטליו שהשאיר במחיר מניח את הדעת, או להביאם אצלו, היה גדול, וכן אם היה עוזב את מקום מגוריו לא היה מקבל בעד זה כלום, מה שאין כן בימינו שנשתנה בנוגע לכך המצב מן הקצה אל הקצה כידוע, כולי עלמא יודו שלא הדירה ולא המטלטלין קובעים בזה כלל" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן ל, סעיף ד). ואפילו כאשר עסקינן בשני פוסקים החיים באותה תקופה, עשויה להווצר מחלוקת כתוצאה משוני בזווית הראייה. הרב משה פיינשטין, שחי בארצות הברית ונפטר לפני כעשרים שנה, התייחס למצבו של רווק שהגיע מחוץ לארץ לישראל, ופסק: "דבחורים הלומדים בישיבה מקרי דעתם לחזור, אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים... מה שהחלטת בהיותך שם להשאר לגור שם אינו כלום כל זמן שאתה רווק והוריך דרים בכאן אמעריקא" (שו"ת אגרות משה, או"ח, חלק ב, סימן כא). לעומת זאת, הרב שלמה גורן, שכיהן כרב הראשי של מדינת ישראל, קבע שרווק שבא ללמוד בארץ למשך שנה, ואינו בטוח שיעלה לישראל בשנים הקרובות יחגוג יום טוב משך יממה אחת בלבד (ראה: תמורת הגורן, עמ' 304). נראה ברור שהמחלוקת בין שני פוסקים אלו, בני המאה העשרים, נסובה סביב השקפתם; עולה מכתבי הרב גורן שנימוקיו מקורם לא רק בשאיפה לשקף את המציאות אלא גם להשפיע ולעודד עלייה.

הסקירה האמורה מראה שבנושא של בחינת זמניות המגורים תתכן מחלוקת במאזן שבין כוונות לעובדות, בהגדרת העובדות הקובעות, ובקו המחשבה בנושאים שמעבר למחלוקת הצרה. שיקול דעת שיפוטי דורש קביעת מדיניות.