פסק-דין בתיק עא 1005/05

פתח דבר

1.         ביום 13.9.90 נתן כב' הרשם דוד אריאלי (כתוארו אז) פסק-דין בת.א. 4702/90 לטובת המערערת כנגד המשיב בסך 8,982 ש"ח ועוד הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין, כלשונו "על יסוד האמור בכתב התביעה ומאחר ושהנתבע (כך!).... לא הופיע ... ולא הגיש כתב הגנה וגם החלטתי לדון בהעדרו .... (להלן: "פסק הדין"). ביום 30.3.04 הגיש המשיב את בקשתו לביטול פסק הדין. לאחר חקירת המשיב על תצהירו, התומך בבקשת ביטול פסק הדין, נעתרה כב' הרשמת א' גרבי לבקשה בהחלטתה מיום 27.12.04 (להלן:"ההחלטה"). על ההחלטה לבטל את פסק הדין נסב ערעור זה.

2.         אבקש להעיר כי ב"כ המערערת המלומד ראה לנכון להעלות טענות לרוב כנגד ההחלטה בכתב הערעור, המשתרע על פני 10 עמודים, ובעיקרי הטיעון, המשתרעים על פני 5 עמודים. העמודים ערוכים כך, שהם גדושים בשורות. לעתים נתקבלה התחושה, שמרוב כתובים אין רואים את הערעור. על כן, פסק דין זה יתמקד בטענותיה העיקריות של המערערת, שיש בהן הפוטנציאל להשפיע על תוצאות הערעור. בכל זאת, ראיתי לנכון לסכם את טענות הצדדים, דבר שגרם לתפיחת פסק דין זה.

3.         בהחלטתה דנה כב' הרשמת גרבי תחילה בטענה המקדמית, שהבקשה לבטל את פסק הדין הוגשה לאחר חלוף 30 ימים מיום המצאת פסק הדין בלא שנתבקשה הארכת מועד, ולכן, דינה להידחות על הסף. הרשמת המלומדת דחתה טענה מקדמית זו על יסוד "כלל הידיעה". אמנם, בבקשת הביטול גופה נטען, שיש לבטל את פסק הדין הן מחובת הצדק

(ex debito justitiae) והן על פי שיקול דעת בית המשפט. ברם, משקבעה כב' הרשמת גרבי, שקרוב לוודאי, שלא התגורר המשיב בכתובת, ששימשה להמצאת כתב התביעה בשנת 1990, ושאין וודאות, שהומצא כתב התביעה כדין, יש להורות על ביטול פסק הדין (מחובת הצדק).

4.         להלן מובאות מהחלטת הרשמת הנכבדה:

"26.      לעניין זה יצויין כי אמנם המבקש (המשיב דנן - ג'ט"ל) מצידו החליף כתובות שונות במהלך השנים ולא עדכן אותו (כך!) במשרד הפנים, ואולם מנגד המשיבה ככל הנראה שלחה כתבי בי-דין לכתובת שאינה מעודכנת ולא דאגה לברר האם אכן המבקש מתגורר בכתובת זו, ומכאן צפוי היה כפי שעולה מנסיבות העניין, קרוב לוודאי כי המבקש לא קיבל את כתבי בי-דין".

"28.      העיקול שהוטל על הנכס (דירתו של המשיב דנן בכתובת הרשומה בכתב התביעה כמענו, אשר עוקלה בהוצאה לפועל לשם מימוש פסק הדין - ג'ט"ל), השתלשלות העברת הזכויות ומכירת הנכס, יש לציין כי גם בעניין זה מתעוררת תמיהה שכן לא ניתן לקבל "תמונה" עובדתית ברורה ואף לא מהמסמכים האם אכן יכול היה המבקש לדעת כי הוטל עיקול על המקרקעין וכיצד התאפשרה המכירה אם בכלל, לנוכח קיומו של העיקול".

"29.      .... לאור כל הטענות אשר הועלו ע"י המבקש מצד אחד, וע"י המשיבה מן הצד האחר ולאור המסמכים אשר צורפו או שצרופם נעדר, נראה לי כי יש להואות (כך!) על ביטולו של פסק הדין שניתן כנגד המבקש ביום 13.9.90. מבחינת כללי ההמצאה הפורמליים, לא ניתן לומר בוודאות כי אכן בוצעה למבקש גופו, המצאה כדין או עפ"י כל אחת מן הדרכים החלופיות לביצוע המצאה כדין בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי או של פסק הדין".

"30.      המשיבה לא הצליחה לסתור עובדתית את טענת המבקש כי לא בוצעה המצאה כדין, למי בוצעה ההמצאה, או באיזה כתובת בוצעה ההמצאה. כל שטענה המשיבה כי קיימת חזקה כי למבקש בוצעה מסירה כדין, וכי קיימת חזקה כי המבקש ידע אודות פסק הדין מהליכים שננקטו נגדו בתיק ההוצל"פ".

"33.      ....החזקות שעליהן מבססת המשיבה טענותיה, הן חזקות שאינן חלוטות אלא ניתנות לסתירה, ואכן המבקש העלה ספק משהצהיר באופן עקבי, כי לא ידע על פסק הדין שניתן נגדו ולא על העיקולים שהוטלו במסגרת תיק ההוצל"פ, כאשר מנגד המשיבה לא הציגה אסמכתאות לסתור גירסתו".

טענות המערערת

4.         טענות המערערת בערעור זה הן כדלקמן:

א.         בנסיבות הקיימות, כשבוער תיק בית המשפט (ת.א. 4702/90) והוסב תיק ההוצאה לפועל למחשב תוך הקלדת הנתון, שהומצאה האזהרה ביום 3.5.91, משלא פנה המשיב לראש ההוצאה לפועל, כדי שישנה נתון זה, בכך הודה המשיב בהמצאת האזהרה ופסק הדין ביום 3.5.91 (סעיף 24 לכתב הערעור).

ב.         בבקשת ביטול פסק הדין לא כפר המשיב בהמצאת פסק הדין אליו ביום 3.5.91 ומנוע הוא לטעון עתה, שנודע לו על פסק הדין במועד מאוחר יותר (סעיף 26 לכתב הערעור).

ג.          משהוגשה בקשת ביטול פסק הדין באיחור של 13 שנה ללא בקשת הארכת מועד, דינה היה להימחק ו/או להידחות על הסף (סעיף 29 לכתב הערעור).

ד.         טעתה הרשמת הנכבדה בהתייחסותה כאילו על המערערת מוטל הנטל להוכיח, שהמשיב לא ידע על העיקול (שהביאו להגיש את בקשת ביטול פסק הדין ביום 30.3.04 - ג'ט"ל) לפני יום 29.2.04. על המשיב הנטל להוכיח זאת. המשיב לא ציין אצל מי הוטל העיקול בעקבותיו הגיש את בקשת ביטול פסק-הדין וגם לא צרף לבקשתו את תצהירו של המחזיק, אשר אצלו הוטל העיקול. נטען, שבנסיבות אלו קמה החזקה, שאילו היה תצהירו מוגש ואילו היה עומד לחקירה נגדית, גירסתו היתה לרעתו של המשיב (סעיף 33 לכתב הערעור).

ה.         בהתאם לאותה החזקה, נוכח העיקול, שהוטל על חשבונו של המשיב בבנק הפועלים סניף מבצע עובדה בשנת 1990 והעדר תצהיר מטעם בנק הפועלים, כדי להוכיח, אותן הנסיבות, אשר לקיומן טען המשיב, על אודות העיקול, הרי יש להסיק, שאילו העיד נציג הבנק, היה מעיד לרעתו של המשיב (סעיף 35 לכתב הערעור).

ו.          בשעתו הוטל עיקול למימוש פסק-הדין על דירתו של המשיב ברחוב מוריה 58/5 בבאר-שבע, אשר נמכרה על ידי המשיב. בשלב מסויים עורך-דינם של הרוכשים פנה לעורך-דינו של משיב בדרישה, שיוסר העיקול. נטען, שהיה על המשיב לצרף תצהיר של עורך דינו זה, שלא הודיעו את דבר העיקול. משלא עשה כן, קמה  החזקה שגירסתו הצפויה של עורך דינו לא היתה תומכת בגירסתו שלו (סעיף 36 לכתב הערעור).

ז.          המשיב לא פרט בתצהירו המצורף לבקשה, או בחקירתו הנגדית, בעקבות איזה עיקול נודע לו על פסק-הדין נגדו ומתי נודע לו. רק בסיכומי המשיב "הגניב" בא-כוחו המלומד טענה, שנודע למערער על פסק-הדין נגדו מן העיקול על משכורתו באותה השנה. נטען, שבהעדר ראיה לטענה עובדתית זו, שהועלתה לראשונה בסיכומים, מחובתה של הרשמת הנכבדה היה להתעלם כליל מן הטענה, שנודע למשיב על פסק-הדין מעיקול משכורתו (סעיפים 37, 38, 39 ו - 41 לכתב הערעור).