פסק-דין בתיק ע.פ. 1729/04

ס. הנשיא השופט ש. ברלינר:

1.         המערער הועמד לדין בבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 1107/02, בפני  כב' השופט גופמן), על כך שביום 1.11.00 כאשר נהג באוטובוס אג"ד, בפרדס חנה, גרם למותה של הנערה רינת בקלינסקי, בת 8 וחצי שנים (להלן - המנוחה).

            למערער יוחסה בכתב האישום עבירה של גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיפים 64 + 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א - 1961.

2.         נסיבות המקרה מתוארות בכתב האישום: הדבר קרה בשעה 16.40 לערך. המערער נהג באוטובוס ברח' הכרם בפרדס חנה. הוא הגיע אל סמוך לתחנת האוטובוס לפני צומת רח' הבוסתן, עצר במקום הוריד וקלט  נוסעים, ובעודו עושה כן, החלה המנוחה לחצות את הכביש בריצה משמאל לימין. היא חצתה את הכביש סמוך מאוד אל חזית האוטובוס, והגיעה עד סמוך לפינה הימנית שלו. באותה עת סיים המערער לקלוט את הנוסעים. הוא בדק במבטו את המראה בראי השמאלי של האוטובוס על מנת לוודא שהדרך משמאלו פנויה, והחל בנסיעה קדימה. הוא לא הבחין במנוחה, פגע בה עם החזית הימנית קדמית את של האוטובוס, הפיל אותה לכביש, ודרס אותה. עקב זה נגרם מותה המיידי של המנוחה.

            מדובר במנוחה שהיתה כבת 8 וחצי שנים. גובהה כ-1.40 מטר. שדה הראיה קדימה בצמוד לחזית האוטובוס אינו מלא וישנו "שטח מת". על מנת להתגבר על מכשלה זאת, מותקנות באוטובוס מראות, ובהן מראת תשקיף אשר לו היתה מכוונת כראוי, ניתן היה לראות בעזרתה את כל חזית האוטובוס, ואף להבחין במנוחה הנמצאת בקדמת האוטובוס.

            המערער לא ניצל אפשרות זאת; הוא לא הביט במראת התשקיף לפני שהחל בנסיעתו קדימה, ועקב כך נגרם מותה.

3.         לאחר שמיעת ראיות, הוכרע הדין לחובת המערער. כב' השופט גופמן בחן בקפידה ובפרוטרוט את חומר הראיות שבפניו. הוא קבע כי המערער לא הבחין בילדה כלל טרם שהחל בנסיעה, וכן לא הבחין בה גם בעת ששהתה במדרכה ממול, וכך גם כאשר היתה במהלך חציית הכביש לכל אורך דרכה עד שהגיעה למקום בו נפגעה (עמ' 23, סעיף 10 לפסק הדין). עוד קבע כב' השופט גופמן כי "בשלב כלשהו, אם היה (המערער) מביט שמאלה היה מבחין בילדה חוצה את הכביש וכן, בשלבים שונים יכול היה להבחין בה מחלון נהג תחתון", כפי שהשתקף מן התמונות שהוגשו. לא היה ברור באיזה שלב החלה חציית הכביש על ידי המנוחה במהלך פרק הזמן בו היה האוטובוס בעמידה, אך, כך קבע כב' השופט גופמן "ברור מכל מקום, שבשלב כלשהו,  ולפרק זמן קצר, במהלך העמידה של האוטובוס, היתה הילדה אמורה להיות גלוייה לעיניי הנאשם, לו היה מביט לכיוון המתאים ברגע המתאים. אין ספק", כך נקבע בהכרעת הדין "שכאשר הילדה היתה בחזית האוטובוס, לא ניתן היה להבחין בה במבט קדימה".

            לאחר שבחן את העדויות, ובהן הודעותיו של המערער במשטרה, קבע כב' השופט גופמן "שהנאשם כלל לא הביט ימינה, טרם שהחל לנסוע ישר, וגם אם הביט בשלב כלשהו ימינה, הרי לא הביט כלל במראת תשקיף העליונה שהיתה אמורה לשקף את מצב חזית האוטובוס, טרם שהחל בנסיעה" (עמ' 26).

            בהמשך הכרעת הדין בחן כב' השופט גופמן אם היתה התרשלות במעשיו של המערער, שהשאלה העיקרית היא, האם בכך שלא הביט המערער במראת התשקיף, התרשל וגרם בכך למותה של המנוחה. חקירת המשטרה בנדון זה לא היתה שלמה, שכן המראה לא נבדקה על ידי חוקרי המשטרה, והמערער טען שזכאי הוא להנות מן הספק לגבי היקף שדה הראיה אותו ניתן לראות באמצעות המראה, כך שאף אם היה מביט במראה, לא היה ביכולתו למנוע את התאונה.

            טענה זו נדחתה בערכאה הראשונה, ולפי קביעתו של כב' השופט גופמן המערער "התרשל התרשלות חמורה שכן לו היה מביט במראות ובעיקר, במראת התשקיף העליונה שמכוונת, או היתה אמורה להיות מכוונת לחזית האוטובוס, וזאת סמוך ככל האפשר לתחילת נסיעתו קדימה, אין ספק שהיה מבחין בילדה החוצה את חזית האוטובוס בסמוך לחזית". לאור דברי המערער עצמו נקבע כי המנעותו מלהביט במראות היתה התרשלות וכך גם אם "המראה העליונה או מראה כלשהי לא היתה מכוונת כראוי, ... שכן מחובתו לדאוג לכך שהמראות יהיו מכוונות לצורך מילוי תפקידן".

4.         בגזר הדין הטיל כב' השופט גופמן על המערער עונשים אלה: 8 חודשי מאסר בפועל, פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה למשך 9 שנים, מאסר על תנאי של שנה למשך שנתיים,  שלא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות, או נהיגה בזמן פסילה או נהיגה ללא רשיון נהיגה, וכן קנס בסך 4,000 ש"ח שישולם תוך 150 ימים ממועד סיום ריצוי עונש המאסר.

            הערעור מופנה בעיקר נגד ההרשעה, למקרה שההרשעה תעמוד בעינה, נגד חומרת העונש בגזר הדין.

5.         עמדתי היא כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

            פסק דינו של כב' השופט גופמן מפורט ומנומק. קביעותיו מעוגנות בראיות, מבוססות ונכונות. מדובר באוטובוס מסוג מרצדס (ראה תמונות, ת/8) לנהג שדה ראיה נרחב. מצד שמאל ישנו חלון נמוך המאפשר לראות את הכביש לכיוון שמאלה ומעט קדימה. החלון הקדמי מאפשר מבט נרחב אל החזית. בפינה הימנית מותקנות 3 מראות (ראה תמונה מס' 3). המראה העליונה ואפשר שגם האמצעית, מאפשרות ראיה של הנעשה בחזית האוטובוס. עדיין נותר שטח "מת" שלא ניתן לראות אם שוהה בו אדם בנקודת זמן מסויימת, אך הנהג יודע ששטח "מת" קיים. עליו לנהוג משנה זהירות בעת התחלת הנסיעה. מבט במראה במשך שתיים שלוש שניות יאפשר לו לדעת אל נכון אם אדם כלשהו נמצא בתנועה בחזית האוטובוס לקראת השטח המת או ביציאה ממנו, ועל ידי כך, בנקיטת אמצעי זהירות זה, יכול הנהג למנוע תאונה מסוגה של התאונה במקרה דנן.

            הוא הדין למקרה שהמראה לא היתה מכוונת, שאז היה זה מחובתו של הנהג לדאוג שהמראה תמלא את ייעודה ולכוונה כדרוש, עוד לפני תחילת הנסיעה.

            ברע"פ 5308/01, תקדין עליון 2001(3)  עמ' 279, נדון ענינו של נהג משאית אשר דרס הולכת רגל שהספיקה לחצות חלק מן הכביש בחזית הרכב, אף שהיו במשאית מגבלות ראות. בערכאה הראשונה נקבע כי רשלנותו של הנהג התבטאה בעובדה שהוא לא הבחין בהולכת הרגל כלל עובר לתאונה, למרות שיכול וחייב היה - בעיקר כנהג מקצועי - להבחין בה על אף מגבלות המשאית. נקבע כי "בנסיבות בהן המבקש המשיך בנסיעה כאשר הוא יודע כי ישנו "שטח מת" בסביבתו, לא ניתן לטעון כי התאונה היא בלתי נמנעת. חובתו היתה לדאוג להרחבת שדה הראיה בנהיגתו. הבחנה בנפגעת היתה אפשרית בשלבים שונים... " ובכך היה די כדי להצדיק את הרשעתו.

6.         גם העונש שהוטל על ידי הערכאה הראשונה תואם את העבירה ואת תוצאתה. הוא הוטל לאחר שקילת טענות הצדדים לחומרא ולקולא; אין להתערב בו, ויש לדחות מכל וכל את עתירת המערער לסיווג הפסילה.

7.         אציע, לאור כל האמור, כי נדחה את הערעור.