ע"פ
בית המשפט המחוזי חיפה
|
1305-04
18/01/2005
|
בפני השופט:
1. מ. לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד]
2. ש. ברלינר - ס. נשיא
3. י. דר
|
| - נגד - |
התובע:
הועדה המחוזית לתכנון ובניה - צפון
|
הנתבע:
מוחמד חוסיין חאג' מוחמד
|
| פסק-דין |
השופט ש. ברלינר [סגן נשיא]:
1. בבעלות המשיב אדמות נטועות עצי זית ובהן סככה בה הוא משתמש כבית בד לשם ייצור שמן מן הזיתים. הסככה הוקמה כדין בקרקע המוכרזת כ"קרקע חקלאית" על פי ס' 5 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). בגין שימוש זה בסככה הוא הועמד לדין, והשאלה בענייננו היא אם השימוש האמור בסככה כבית בד, תואם את המגבלה שבחוק התכנון והבניה לפיה אסור להשתמש בקרקע חקלאית "למטרה לא חקלאית", כמוגדר בס' 7 לתוספת הראשונה של החוק.
2. משפטו של המשיב התנהל בבית משפט השלום בעכו בפני כב' השופט אלטר. (ת.פ. 4225/02).
בישיבה מיום 21.5.03 הודיע בא כח המשיב לבית המשפט קמא, כי "מבחינה עובדתית אין מחלוקת שהנאשם השתמש במבנה כבית בד אולם אני רוצה לבדוק אם שימוש בבית בד אינו שימוש חקלאי." בישיבה שלאחר מכן הודיע הסניגור כי הוא פועל להתיר שימוש חורג בסככה, וביקש דחיה. הערכאה הראשונה לא נעתרה לכך, ולאחר הקראה, הודיע הסניגור כי "הנאשם מודה שהוא משתמש במקום כבית בד אולם אנחנו טוענים כי שימוש זה הוא שימוש חקלאי ולכן לא נעברה כל עבירה".
כב' השופט אלטר הורה לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב. המערערת הסבירה בסיכומיה כי ייצור השמן אינו נכלל במונח "ייצור חקלאי", בדומה למפעלים אחרים כגון מפעל לעיבוד כותנה וייצור חוטים, מאפייה, מפעל להחמצה או לאריזה ושימורים, משחטה או נגריה. המשיב, לעומת זאת הסביר כי בבעלותו "עשרות דונמים חקלאיים ו(הוא) מגדל אלפי עצי זית והקים (את) בית הבד כדי שיוכל לסחוט את פרי הזית שלו ושל בני משפחתו ולהפיק מהם שמן זית."
לאחר שעיין כב' השופט אלטר בסיכומי הצדדים, הוא החליט ביום 16.3.04 לזכות את המשיב מן האישום. בהכרעת הדין הסתמך על הוראת סעיף 156(א) לחוק ועל האמור בסעיפים 7(א) ו-7(ב) לתוספת הראשונה של החוק, וקבע כדלקמן:
|
"... שימוש חקלאי במקרקעין הוא שימוש הדרוש במישרין, בין היתר, 'לייצור חקלאי'. באי כח הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם השימוש בבית הבד דרוש במישרין לייצור חקלאי או, ליתר דיוק, הם חלוקים בפרשנות שיש לתת לביטוי 'ייצור חקלאי'. לאחר שעיינתי בסיכומי באי כח הצדדים ובחנתי את טיעוניהם, מעדיף אני את פרשנותו של הסניגור לביטוי 'ייצור חקלאי' ואני קובע כי השימוש בבית הבד דרוש במישרין לייצור חקלאי, כלשון סעיף 7(ב) לתוספת הראשונה ולכן שימוש זה הינו שימוש חקלאי וככזה ולכן הינו מותר על קרקע חקלאית.
אשר על כן אני מזכה את הנאשם מכל אשמה."
|
4. סעיף 156(א) של החוק קובע: "לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה" לחוק. סעיף 7 של התוספת הראשונה של החוק אומר, כדלקמן:
|
"7. (א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.
(ב) 'מטרה לא חקלאית', בסעיף זה - בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים.
(ג) שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הועדה ואישור הועדה המחוזית."
|
5. פירושו של ס' 7 לתוספת הראשונה של החוק נבחן כבר כמה וכמה פעמים על ידי הפסיקה.
בר"ע 30/86 פ.א.ב. שרותים בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י מ(1) 249 נדונה השאלה אם ניהול עסק של איחסון חומרי הדברה לחקלאות ולביצוע הדברה בשדותיהם של בעלי העסק ובשדות חקלאים אחרים בארץ הוא בגדר שימוש בקרקע הדרוש במישרין לייצור חקלאי. נפסק מפי כב' הנשיא שמגר כי "מה שדרוש לחקלאות ולייצור החקלאי זוהי ההדברה עצמה, אך לא ניהול עסק של הדברה. בדומה, מה שדרוש לחקלאות ולייצור החקלאי זהו החריש והדיסקוס והזריעה והקציר, אך מכאן אין ללמוד כי ניהול עסק של מכירת טרקטורים או מכונות חקלאיות הוא שימוש הדרוש במישרין לייצור חקלאי". עוד עולה מן האמור שם, כי המונח בו השתמש המחוקק "דרושים במישרין", מצביע על הצמצום בהיקף הפעולות שניתן לכלול אותן בגדרה של המטרה החקלאית. הפעולה צריכה להיות או חקלאית על פי אופיה או קשורה במישרין ודרושה, לייצור החקלאי.
בעניין שנדון ברע"פ 252/04 רון שדות ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה לודים, תקדין עליון 2004(2) 2148 דנה כב' השופטת חיות בענינו של נאשם שהפעיל עסק לאיחסון מזון לבעלי חיים וכן משרדים של מפעילת העסק, על קרקע חקלאית. בית המשפט המחוזי קבע כי "בנסיבות המקרה מהווה השימוש במבנים כמקום אחסון מזון לבעלי חיים חריגה מהשימוש למטרות חקלאיות שהותר בהיתר הבנייה", והערעור על כך נדחה תוך שנפסק כי את הטענה "לפיה אחסון מזון לבעלי חיים מהווה שימוש חקלאי" יש לדחות "משהוכח כי מדובר באחסון למטרות מסחריות כחלק מעסק המתנהל במקום."
ברע"פ 4594/04 עופר ברא"ז נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2004(4) 1190 נדון ענינו של מי שהפעיל עסק של רכיבה על סוסים בקרקע חקלאית. נפסק מפי כב' השופט טירקל כי "ההבחנה שעשה בית המשפט המחוזי (בחיפה - בתיק ע"פ 3051/03) בין גידול סוסים כשימוש חקלאי לבין עסק של רכיבה עליהם שאיננו כזה, היא נכונה. זאת ועוד, עסק של רכיבה על סוסים וניהול חוות רכיבה אינם שימושים מותרים בקרקע חקלאית שכן 'אינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים' כהגדרת סעיף 7(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965." באותו ערעור הנזכר לעיל (ע"פ 3051/03) ציין כב' השופט כהן כי "גידול הירקות כשלעצמו אינו שימוש החורג מיעודה החקלאי של הקרקע, ואולם, אם אותו אדם יקים במקום חנות או מתקנים לשם מכירת התוצרת לציבור, כי אז פעילות זאת חורגת מיעוד הקרקע והוא בגדר שימוש חורג הטעון היתר כחוק."
בע"פ (מחוזי חיפה) 2811/02 מדינת ישראל נ' עבד כאמל חטיב (לא פורסם) דן בית המשפט בענינו של נאשם שעסק בשריפת עצים לשם הכנת פחמים. נטען כי שימושו זה בקרקע חקלאית בא בגדר ייצור חקלאי. טענה זו נדחתה, ומפי כב' השופט רזי (בהסכמת כב' השופטים ס. הנשיא פיזם והגב' שטמר) נפסק כי אין "אפשרות לומר כי ייצור הפחמים על ידי שריפה איטית של ענפי עץ האלון קשורה במישרין לייצור חקלאי או לעיבוד הקרקע." כב' השופט רזי סבר, כמו כן, כי "אין כל חשיבות למטרה המסחרית שביסוד השימוש, שהרי עלינו לבחון את השימוש לפי טבעו ולפי אופיו, ללא כל קשר לאלמנט המסחרי שבו".
6. נראה לי, להגיע בעניננו, למסקנה שונה מזו אליה הגיעה הערכאה הראשונה.