פסק-דין בתיק ע.א 3135/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט טובי) בת"א 34579/04 מיום 1.9.05, אשר דחה תביעה לפינוי המשיבים בגין פיגור בתשלום דמי שכירות, בכפוף לתשלום פיצוי שנקבע בגדר סעד מן הצדק.

1.         הרקע

(א)        המערערים הם הבעלים של הנכס נושא הדיון - מחסן המצוי בחצר הבניין, בפינת הרחובות יהודה המכבי והרב פרידמן בת"א הידוע כחלקה 772 בגוש 6212 (להלן: "הנכס"), והמשיבים הם השוכרים המוגנים של הנכס על-פי הסכם שכירות מיום 1.11.62 (להלן: "הסכם השכירות") ומשתמשים בו לאחסנת מוצרי מכולת המצויה בסמוך, אותה הם מנהלים לפרנסתם.

(ב)        בתביעה נושא הערעור עתרו המערערים לפינוי המשיבים מן המחסן בטענה שהמשיבים חדלו מלשלם את דמי השכירות משך שנתיים ימים קודם להגשת התביעה.

התביעה נסמכה על שתי עילות פינוי חלופיות:

הראשונה - אי תשלום דמי שכירות, לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972 (להלן: " החוק"). 

השניה - אי קיום תנאי השכירות (אי תשלום דמי שכירות) אשר אי קיומם מקנה, לפי תנאי השכירות, הזכות לתבוע פינוי, לפי סעיף 131(2) לחוק.

(ג)         לאחר הגשת התביעה שילמו המשיבים את דמי השכירות שבפיגור בסך כולל של 1,440 ש"ח.

2.         פסק הדין נושא הערעור

(א)        בית משפט השלום דחה את טענות ההגנה של המשיבים וקבע כי קמה למערערים עילה לפינוי המשיבים מהמחסן לפי סעיף 131(1) לחוק.

(ב)        בית המשפט הוסיף וציין כי המערערים "לא יצאו מגדרם לגבות את דמי השכירות ואף לא שלחו לנתבעים דרישה לתשלום דמי השכירות שבפיגור" (עמ' 6 לפסק הדין), ברם אין בכך כדי להצביע על התנהגות שלא בתום לב. בצד האמור הבהיר בית המשפט כי גם אם אין מדובר בחוסר תום לב, תהא לכך השלכה בדיון לעניין סעד מן הצדק.

(ג)         בעניין אחרון זה קבע בית המשפט כי שקל את מהות ההפרה, את התנהגות הצדדים טרם הגשת התביעה ואחריה, את האינטרסים של שני בעלי הדין והפגיעה בכל אחד מהם. לאחר שקילת כל אלה, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי יש להעניק למשיבים סעד מן הצדק.

(ד)        בית המשפט ציין כי הגם שמדובר בהפרה משמעותית של אי המשכת תשלום דמי שכירות, הרי אי התשלום נבע מרשלנות ולא מתוך כוונה שלא לשלמם. יתר על כן, על אף שאין על המערערים חובה לפנות בדרישה לתשלום דמי השכירות, היה מן הראוי שיעשו כן, ואין ספק כי אילו כך עשו, היו דמי השכירות משולמים לאלתר.

גם מאזן הצדק מוביל למסקנה כי יש להימנע מפינוי. הפינוי ישבור את מטה לחמם של המערערים, וסנקציה זו אינה עומדת מבחינת חומרתה בשום יחס לחומרת ההפרה.

(ה)                בגין מחדלם של המשיבים נפסק סעד מן הצדק בכפוף לתשלום פיצוי בסך  15,000 ש"ח.

בית המשפט הורה, אפוא, על פינוי המחסן, אולם קבע כי צו הפינוי לא ייכנס לתקפו אם ישלמו המשיבים סך של 15,000 ש"ח.

3.         הטענות בערעור

(א)        המערערים משיגים על פסק דינו של בית משפט השלום. לטענתם, לא היה מקום ליתן סעד מן הצדק. בית המשפט התעלם מחומרת ההפרה, מיחסם המזלזל של המשיבים ומאי תשלום דמי מפתח בגין המחסן. לחלופין, טוענים המערערים נגד גובה הסכום שנפסק כתנאי להענקת סעד מן הצדק.

(ב)        המשיבים הגישו ערעור שכנגד. לטענתם היה מקום לדחות את עילת הפינוי לפי סעיף 131 (1) לחוק. לחלופין, יש מקום להפחית את שיעור הפיצוי שנפסק כתנאי למתן סעד מן הצדק. במעמד הדיון בערעור קיבלו המשיבים את המלצתנו לא לעמוד על הערעור שכנגד, כך שרק הערעור עומד כיום להכרעה.