פסק-דין בתיק ע.א. 2735/04

1.         המערער הוא עורך דין והמשיב הוא רופא שכיהן גם כחבר מועצת עירית אום אל פחם. שניהם קרובי משפחה וחברים במפלגה הקומוניסטית הישראלית. יחסיהם נתערערו לאחר שנתגלעו סכסוכים בין בני המשפחה, ועמדתו של המשיב בסכסוך זה,  לא עלתה בקנה אחד עם עמדת המערער. בתגובה, שלח הפיץ המערער ביום 5.11.01 מכתב לנמענים רבים ובהם חברי כנסת וחברי הועד המרכזי של המפלגה, מכתב הכולל האשמות רבות נגד המשיב. במכתבו, כתב המערער, בין היתר, כי בימים אלו התגלה פרצופו האמיתי של המשיב " כאדם ריאוקציאוני מדקה זכויות נשים ומחפש אינטריגים חמולתיים, מתנהג כראש שבט בתקופת הביניים....מצדד חמולות שבטיות (כך במקור)". בהמשך המכתב נאמר כי המשיב שיתף פעולה עם סוכן שב"כ ידוע להשגת מטרתו, ודוגל בדיכוי האישה ובהשפלתה, תוך רמיסת זכויותיה עד כי אין הוא צריך להימנות עוד על חברי המפלגה.

כשנדרש המערער להתנצל, הוא סירב לעשות כן, וביום 10.2.02 הגיש נגדו המשיב תביעה לפיצויים על לשון הרע על סך 200,000 ש"ח. המערער הגיש כתב הגנה וכן תביעה שכנגד על סך 103,452 ש"ח שלטענתו הגיעו לו מאת המשיב, עבור שירותים משפטיים שהמערער העניק לו והם: תביעה כספית נגד אחד בשם עזמי אבו אל שיך וכן עבור עזרה משפטית בהקמת עמותה, וכן בגלל לשון הרע שכביכול הוציא עליו המשיב וכן על כך שגרם לו טרדה, אי נחת ועוגמת נפש מחמת אוירה משפחתית "איומה ומתסכלת" עד כדי סיכון ל"נזק חסר ממדים העולה על 1,000,000$".

            שתי התביעות התבררו בבית משפט השלום בחדרה. בפסק דין חלקי מיום 15.6.03 נקבע כי המערער אחראי בנזיקין כלפי המשיב על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - החוק), וכי לא עומדות לו ההגנות השונות להן טען, מכח אותו חוק. הדיון  בתביעה ובתביעה הנגדית הועבר לאחר מכן אל כב' השופט שרעבי ובפסק הדין מיום 23.5.04, הוא חייב את המערער לשלם למשיב, בגין הוצאת לשון הרע פיצויים בסכום של 30,000 ש"ח. כמו כן דחה כב' השופט שרעבי את התביעה הנגדית, וקבע כי המערער לא הצליח להוכיח מהו השכר הראוי המגיע לו בעבור ייצוגו של המשיב בתביעה דלעיל. גם הדרישה לתשלום עבור הקמת העמותה, נדחתה, באשר הוברר שלא המערער הוא שהתחייב לשלם בעבור שירות זה, אלא לכל היותר העמותה, אשר לא נתבעה על ידי המערער.

2.         בדיון בפנינו מיום 12.4.05, קיבל המערער את המלצתנו לכך שהערעור יידחה ללא צו להוצאות, אך נשמרה לו זכות הביטול בהודעה אותה יתן לנו, אם יחליט לעשות כן, תוך 7 ימים. הודעה כזאת אכן קיבלנו מאת המערער, בה הוא מודיע לנו כי "לאור תחושת הצדק ושיכנוע המערער בצדקת ערעורו דנן ולאור סיכויי נימוקיו הנתמכים ע"י דברי פסיקה, הלכה וחוק ולאור סיכויי הצלחתו הטובים, עומד המערער על ערעורו".

3.         שכנוע עצמי זה של המערער באשר לנכונות טענותיו שבערעור, לא הביא אותו למילוי חובתו להגיש לנו עיקרי טיעון כנדרש. ההודעה שהוא הגיש ביום 5.4.05 בה הוא מציין כי עיקרי הטיעון בערעור הם "כמפורט בגוף הערעור", אינה עומדת בדרישת תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי - התשמ"ד - 1984. דינו של המערער הוא איפוא "כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון" (תקנה 446(ד)). די בסיבה זו כדי לדחות את ערעורו.

4.         גם באשר לגוף הערעור, לא השתכנענו כי עלינו להתערב בהחלטת הערכאה הראשונה, הן באשר לתביעה והן באשר לתביעה שכנגד.

נאמר בקצרה כי המערער נטל סכסוך משפחתי-אישי, בינו לבין המשיב, סכסוך שעניינו בנישואיו של אביו הקשיש לאשה הצעירה ממנו בשנים הרבה. המערער התנגד לנישואין אלו, ולטענתו, המשיב תמך בנישואין ובנישולן של אחיותיו מחלקן ברכוש המשפחה. סכסוך זה, הפך המערער ליתד לתלות עליו האשמות "אידיאולוגיות" שהפנה כלפי המשיב, ושאותן הפיץ למספר רב של אנשים במפלגה ומחוצה לה.

            פסק דינה של הערכאה הראשונה מפורט ומנומק. אין כל ממש בטענה, כאילו יש לראות את הפצת כתב ההשמצה על ידי המערער, כפרסום על ידי שופט או אדם אחר שיש לו סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית (סעיף 13(5) לחוק), וכך גם באשר לחסינויות הנוספות המפורטות בסעיפים 13(6); 13(7); 13(9) לחוק. כך גם לגבי שאר טענות ההגנה על פי סעיפים 14; 15 לחוק, -  אשר בהן דן כב' השופט מנהיים בפרוטרוט. הגנות אלו, אינן עומדות למערער, אשר חוסר תום לבו בהפצת כתב ההשמצה, ברור ועולה לעיני כל, על פני הדברים.

            לא למותר לציין, כי בעוד ההליך תלוי ועומד, שלח המערער ביום 13.11.2002 מכתב נוסף לועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בו הוא מודיע על פרישתו משורות המפלגה עקב חוסר התייחסות למכתב נשוא התביעה, " מפלגה המעניקה חסות לגזענים ולמדכאי נשים.." (נספח אחרון לתצהיר המערער נ/1). 

5.         אשר לתביעה שכנגד של המערער.

כב' השופט שרעבי, הכיר בזכותו של המערער לשכר ראוי עבור תחילת טיפולו בתביעה שביקש המשיב להגיש, אך סבר כי התובע לא הוכיח את שכר הטרחה הראוי. שקלנו אם אין להתערב בנקודה זו, שמא ניתן היה לפסוק למערער שכר ראוי על דרך האומדנא.

ברם, בהתחשב בכך שבאותה עת שררו יחסי קרבה בין הצדדים, ספק בעיננו אם הוסכם ביניהם על תשלום שכר טרחה. מכל מקום, על פניו, ועל דרך האומדנא, אין מדובר בסכום מהותי, ובהתחשב בכך שלא נפסק לזכות המשיב הסכום המכסימלי של 50,000 ש"ח, אין מקום להתערבותנו בנקודה זו.

מעבר לאמור לעיל, קביעותיו של כב' השופט שרעבי באשר לתביעה שכנגד, מפורטות ומבוססות כראוי בפסק דינו, ואין אנו רואים סיבה להתערב בהחלטתו ובמסקנתו, לפיה לא הצליח המערער להוכיח כנדרש את טענותיו נגד המשיב.

6.         אנו מחליטים לדחות את הערעור.

            אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב את הוצאותיו בסך 6,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ.

            הפקדון יועבר אל בא כח המשיב.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין  לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ה (22 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.