פסק-דין בתיק ע.א. 1005/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט וגנר ) מיום 9.11.2004, ולפיו דחה את תביעתו של המערער כנגד המשיבים.

השופט י. עמית:

פתח דבר

1.      עניינו של ערעור זה בשאלה, כיצד ראוי וצודק לחלק את האחריות לחובות החברה, בין בעלי מניות שהם ובני משפחתם, ערבו אישית ושעבדו נכסים נזילים להבטחת חובותיה של החברה כלפי הבנק.

האם יש לחלק את החוב, לפי שיעור אחזקותיהם של בעלי המניות בחברה? האם לפי נכונותם לקחת על עצמם אחריות ו/או סיכון, דהיינו, לפי גובה הערבות והנכסים ששעבדו? האם על פי הדרך בה נתממש הסיכון בפועל, קרי, הדרך בה הבנק גבה את החוב מהערבים? או שמא יש לחלק את החוב בצורה שוויונית בין המערער והמשיב, כמי שמייצגים שתי משפחות בחברה?  

עיקרי העובדות וההליכים

2.       בסוף שנת 1980, הקימו המשיב 1 (להלן: "המשיב") ואביו (בעלה המנוח של המשיבה 2, שהלך לעולמו ביום 13.10.97 (להלן: "המנוח") את וטקום, חברה למסחר יבוא יצוא ושרות מעבדות בע"מ (להלן: "החברה"). 

בשלב מאוחר יותר, הצטרף המערער כבעל מניות לחברה, וביום 26.2.81 נחתם הסכם בין החברה לבין המערער, לפיו חלוקת המניות בחברה תהא כדלקמן: המשיב - 30%, המנוח - 30% והמערער - 40% (להלן: "הסכם המייסדים").

בהסכם המייסדים נקבע, שהצדדים יעמידו לחברה הלוואה, בשווי 100,000 ש"י (שקל ישן), ונטל ההלוואה יתחלק ביניהם לפי חלקם במניות, דהיינו המשיב והמנוח יעמידו לחברה 30,000 ש"י כל אחד, והמערער יעמיד 40,000 ש"י.

בהסכם המייסדים לא הייתה כל התייחסות או הסכמה, הנוגעת לאופן העמדת ערבויות ו/או בטחונות למען פעילות החברה.

החברה עסקה בניהול והפעלת מעבדה לתיקון מדפסות, מכונות חישוב, מכונות גילוח ושעונים ומכירתם. הצדדים הסכימו ביניהם, שהצד הטכני והתפעול המקצועי של החברה יהיו באחריות המערער, ואילו הצד השיווקי, הניהולי והכספי של החברה יהיו באחריות המשיב.

באשר למנוח, יצויין כבר עתה, כי היה אדם מבוגר, ולטענת המערער, המשיב פעל בשמו ומטעמו בכל הנוגע לניהול החברה.

3.       במהלך השנים, המערער, המשיב והמנוח, שהיו גם שכירים בחברה, העמידו לחברה הלוואות שונות לצורך תפקודה השוטף. הלוואות אלה שימשו את החברה בפעילותה השוטפת, ובין היתר, אפשרו פתיחת חנות בקניון לב המפרץ בשנת 1991 ורכישת מלאי לחברה. בנוסף, העמידו הצדדים בטחונות נזילים שונים לפעילות החברה בבנק (ניירות ערך, תוכניות חסכון וכיו"ב) וחתמו על ערבויות אישיות לבנק.

נראה, כי מעולם לא הייתה התאמה מלאה בין מימון פעילות החברה והעמדת הביטחונות לצורך תפקודה השוטף של החברה, לבין החלקים שהחזיקו השלושה במניותיה.

המערער העמיד בטחונות נזילים בסכומים גבוהים מזה שהעמיד המשיב והמנוח. בנוסף, בשנת 1981 חתמו המערער ואשתו לשעבר, נעמי פלמון, על ערבות שאינה מוגבלת בסכום. בשנת 1989 חתם המערער על ערבות נוספת שאינה מוגבלת בסכום. המשיב חתם בשנת 1994 על ערבות שאינה מוגבלת בסכום, והמנוח חתם על ערבות מוגבלת בסכום, בגובה 64,000 שקלים, בשנת 1992.

ייתכן שבני משפחה נוספים חתמו עבור החברה על ערבויות מוגבלות בסכומים שונים, אך השערה זו הועלתה על ידי המערער, מבלי שהובאו ראיות כלשהן לביסוסה.

4.       בחודש יולי 1995, עמד חוב החברה לבנק על סך 650,000 ש"ח, ובתאריך 10.6.96 הגיעה החברה למצב של חדלות פירעון וניתן צו לפירוקה. בשלב זה, החל הבנק לממש את הבטחונות הנזילים שהועמדו על ידי הצדדים.

בין התאריכים 26.12.95 - 30.4.96 מימש הבנק בטוחות שונות שהועמדו על ידי המערער ואשתו לשעבר, בסכום של 268,704 ש"ח (קרן) ובמקביל, מימש בטחונות של המשיב ושל המנוח, בסכומים נמוכים יותר.

כבר בשלב זה של מימוש הבטחונות על ידי הבנק, המערער פנה בתביעה לבית המשפט קמא, ובה עתר, כי המשיב ישפה אותו בגין סכומים שנגבו ממנו ביתר, באופן שיבוצע "איזון בטחונות" בינו לבין המשיבים, על פי שיעור אחזקותיהם במניות החברה. עוד התביעה תלויה ועומדת, המשיך הבנק ופעל למימוש יתרת החוב, על דרך של הגשת תביעה כנגד המערער והמשיב בגין ערבותם האישית לחובות החברה. לאחר שניתן פסק דין לזכות הבנק, הגיע המערער להסדר עם הבנק, וביום 15.3.99, שילם לבנק סך של 80,000 ש"ח לסילוק החוב. גם המשיב הגיע להסדר דומה עם הבנק, וביום 27.04.99 שילם המשיב לבנק  80,000 ש"ח לסילוק החוב.