פסק-דין בתיק ע 108/05

המערער, טור' ויאצ'סלב אוקונב, הורשע בבית הדין קמא, לאחר משפט הוכחות, בעבירות של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו ושל הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על המערער הוטלו, ברוב דעות, שלושה חודשי מאסר בפועל, בכליאה ממשית. שופט המיעוט היה בדעה כי מן הראוי להשית על המערער חודשיים מאסר בפועל, שאחד מהם ירוצה בכליאה והחודש האחר ירוצה בדרך של עבודה צבאית. כמו-כן, הוטלו על המערער חמישה חודשי מאסר מותנים למשך שלוש שנים.

נסיבות העבירות, בקליפת האגוז, הובאו בגזר-הדין של בית הדין המחוזי:

"...המדובר בהתנהגות מצד הנאשם כלפי שוטרי מ"י שביקשו לעכבו כדין ולאחר מכן עצרו אותו. התפרעות זו כללה דחיפות ופגיעה בשוטר באמצעות קת נשקו האישי של הנאשם, נגיחה בראשו בניידת, בקיר תחנת המשטרה ושולחן הקבלה שם, וכן קללות נמרצות כלפי השוטרים".

שופטי בית הדין קמא ציינו בגזר-הדין, בין היתר, כי מן הצד האחד, מדובר בעבירות חמורות שבגינן נקבעו בחוק עונשי מאסר מינימליים; ומן הצד האחר, המערער עלה ארצה לבדו ומוכר כחייל בודד, וכתב האישום הוגש כשבעה חודשים לאחר האירוע, למרות שהחקירה הסתיימה זמן קצר בעקבותיו.

בית הדין הוסיף כי:

"מלכתחילה שקלו כל השופטים הטלת עונש בדרך של עבודות  צבאיות, וזאת מתוך רצון להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם. יחד עם זאת, לאחר שנשלח הנאשם ע"י ביה"ד לראיון אצל רמ"ד שיקום, לא התייצב לראיון במועד שנקבע לו, וגם במועד החדש שנקבע לו כעבור מספר ימים, איחר במספר שעות. ואם לא די בכך, הרי הנאשם לא התייצב - ברב חוצפתו - למתן גזר הדין. בבושת פנים המתנו לו ארוכות, אלא שהוא מצידו העדיף להציג בפנינו הוכחה מוחשית לכך שלא שינה דרכיו וכי יחסו המזלזל והמלגלג כלפי רשויות החוק, נותר בעינו...

אחד השופטים סבור, כי העונש המוטל בדעת הרב הוא חמור מאוד, שאינו נותן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של הנאשם, וכי למרות התנהגותו המקוממת של הנאשם אין להחמיר עימו יתר על המידה...".

בא-כוחו המלומד של המערער ביקש להדגיש בפנינו, כי העונש שהושת על ידי שופטי הרוב חורג מרמת הענישה המקובלת, ולדעתו הוא הוטל על המערער בעיקר בגין אי-התייצבותו במועד בפני רמ"ד שיקום ובפני בית הדין, ולא בגין מעשי העבירות שבהן הורשע. הסניגור הוסיף כי המערער היה שרוי בגילופין בעת האירוע נשוא כתב האישום, וכי האירוע הינו חריג לאופיו החיובי. כן ביקש הסניגור ליתן משקל לנסיבותיו המשפחתיות הקשות של המערער ולשיהוי בהגשת כתב האישום. על כן עתר הסניגור לקצר את תקופת המאסר בפועל, ולהורות כי ירוצה כולו בדרך של עבודה צבאית.

מנגד, לדעת התובע הצבאי המלומד, אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער, שהינו לגישתו עונש ראוי בנסיבות העניין, בשים לב לחומרת העבירות שבהן הורשע ולעברו המשמעתי השלילי. התובע הצבאי הוסיף כי לא בכדי נקבעו בגין עבירות אלו, באופן חריג, עונשי מינימום על-ידי המחוקק.

אכן, המערער נכשל בעבירות חמורות שכוונו כלפי שוטרים צבאיים, בעת מילוי תפקידם.

 כידוע, יש ליתן הגנה נאותה לשוטרים, הממלאים תפקיד קשה וחשוב במסגרת השמירה על שלטון החוק. מטעם זה נקבעו על-ידי המחוקק עונשי מינימום של מאסר, למשך חודש בגין העבירה של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, ולמשך שבועיים בגין העבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

יחד עם זאת, נסיבות העבירות שבהן הורשע המערער אינן קיצוניות בחומרתן. כמו-כן, מצבו המשפחתי של המערער הינו קשה, בהיותו חייל בודד. כן יש ליתן משקל לשיהוי בהגשת כתב האישום. למעשה, על רקע זה שקלו, כאמור, כל שופטי בית הדין המחוזי, לכתחילה, להטיל על המערער עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודה צבאית. אלא שהתברר כי התנהגותו הפסולה של המערער, לאחר ההחלטה להפנותו לרמ"ד שיקום, אינה מתיישבת עם האפשרות להמיר את העונש בעבודה צבאית.

אף על פי כן, חרף התנהגותו הפסולה והמקוממת של המערער, כאמור, אין להחמיר בדינו יתר על המידה, והעונש צריך להיות בראש ובראשונה פועל יוצא של העבירות שבהן הורשע ושל נסיבותיהן.

בנסיבות כוללות אלו, הגענו לכלל דעה כי, מחד גיסא, אין מקום לקבל את עתירתו של הסניגור להמיר את עונש המאסר בפועל בעבודה צבאית; אולם, מאידך גיסא, יש מקום לקצר את תקופת הכליאה הממשית שהוטלה (בדעת רוב) על המערער.

סוף דבר, אנו מקבלים את הערעור באופן חלקי, כך שעונש המאסר בפועל, בכליאה, יקוצר ויועמד על חודשיים (2) ימים, שמניינם החל מהיום.

עונש המאסר המותנה שהוטל על המערער יוותר בעינו, כקביעת הערכאה קמא.

ניתן והודע היום, ‏‏ה' טבת תשס"ו‏, ‏5 ינואר 2006‏, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.

_______________        ________________            ________________

אב"ד                                 שופט                                         שופט

חתימת המגיה: _________________                            העתק     נאמן       למקור

                                                                                 רס"ן     חגית      דורפמן