פסק-דין בתיק ע'מ 1854/08

המשנה לנשיא אל"ם נתנאל בנישו:

כללי

המערער הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גרימת מוות בכוונה. במסגרת הסדר הטיעון הנ"ל, אף התקבלה עתירתם המשותפת של הצדדים והוטל על המערער עונש של מאסר עולם.

המערער לא נתן את הדין לבד, אלא כחלק מפרשיה, במסגרתה נשפטו שישה מקרובי משפחתו בגין קטילת גיסו של המערער, א.מ.מ. (להלן: " המנוח"). עניינם של כלל המעורבים הסתיים בסופו של דבר בהסדרי טיעון, כאשר שתי מעורבות זוכו בהסכמת התביעה ( כפייה חושייה, חיית עלקם), וארבעה נוספים נשפטו לעונשי מאסר הנעים בין עונשי מאסר שלא עלו על ימי מעצרם ( בדיעה עלקם, חסן עלקם) לבין 17 ו- 25 שנה ( עומר עלקם, ראאד עלקם).

כתב האישום והכרעת הדין

כתב האישום המתוקן בו הודה המערער ייחס לו פרט אישום יחיד, כמפורט להלן:

ביום 23.04.06 נרצח המנוח , בעקבות חשדם של בני משפחתו כי הוא מכה ומתעלל באשתו- גי'האד פריד חסן עלקם (להלן: " ג'יהאד"), אחות הנאשם, ומשמש כסרסור להעסקתה בזנות. בתחילה, נבחנה האפשרות כי ג'יהאד והמנוח יתגרשו והיא תינשא לאחר, אך לאחר שאפשרות זו נדחתה, הגיעה המשפחה (המערער, ג'יהאד, שתי אחיותיה, גיסה, אחיה- עומר וראאד, ואימם) למסקנה כי המנוח צריך למות. תוכנית הפעולה לגרימת מותו כללה מספר חלופות, ביניהן רציחתו במהלך טיול, הריגתו באבו גוש והשלכת גופתו לבור, הרעלת מזונו, דחיפתו מצוק וגרימת מותו בשריפת בית הזוג בעיסאויה. בסופו של יום, הכינה אמה של ג'יהאד למנוח תבשיל, אליו הוכנסו כדורי שינה מומסים אשר היו אמורים להרדימו. כדורים אלו לא פעלו כראוי, ועל כן, בשלב כלשהוא חבט אחיה של ג'יהאד, ראאד, במנוח באמצעות מוט ברזל עד שזה איבד הכרתו. אז, כבלו האחים את המנוח בשרשרת ברזל, התעללו בו, עטפו אותו בשמיכה והעבירוהו לרכבו של עומר אשר נטל עימו סכין לשחיטת צאן. האחים נסעו לאזור בית הספר של ענתא. ככל הנראה, במהלך הנסיעה שבה אליו הכרתו של המנוח, ועל כן דקרK ראאד בסכין, שפך עליו בנזין והצית את גופתו. מעשים אלה גרמו למותו של המנוח.

בית המשפט קמא הרשיע כאמור את המערער בעבירה של גרימת מוות בכוונה, אשר יוחסה לו בכתב האישום המתוקן, וגזר עליו עונש מוסכם של מאסר עולם.

גזר הדין

בגזר דינו, פירט בית המשפט קמא את השיקולים לקבלת הסדר הטיעון שהוצג בפניו. בית המשפט ציין כי אילו הובא העניין להכרעתו מלכתחילה, ייתכן והיה פוסק עונש חמור יותר גם לאחים שהורשעו בסיוע לגרימת מוות בכוונה. אולם, בשל ההלכה בדבר כיבוד הסדרי טיעון, החליט בית המשפט לאשר את הסדר הטיעון שהובא בפניו.

כן ציין בית משפט קמא כי המערער הצטייר כרוח החיה בביצוע העבירה ובלט בפעולותיו האכזריות. מכאן כי לא נותר ספק שעונש של מאסר עולם הולם את מעשיו. נוסף על האמור, הזכיר בית המשפט את הקשיים הראייתיים בתיק שעמדו בבסיס קבלת הסדר הטיעון. לבסוף, ציין ההרכב קמא כי התביעה הצבאית נקטה בדרך נכונה, שעה שהגיעה להסדר טיעון לסיום הפרשה.

טענות הצדדים בערעור

ההגנה מערערת על הרשעתו של המערער בעבירה לעיל ומבקשת להתיר לו לחזור בו מהודאתו מן הטעם של הפעלת לחץ פסול וניגוד עניינים שהוביל להודאה שלא מרצון. לחילופין, עותרת ההגנה להקלה משמעותית בעונש.

כך נטען כי, בתחילה, סוכם הסדר טיעון לפיו על המערער יוטל מאסר בפועל למשך 21 שנים. אולם, הוצג תחתיו הסדר אחר של מאסר עולם, אליו הסכים המערער בעקבות לחץ אדיר מטעם עורך הדין שייצג אותו ושאר הנאשמים בפרשה.

עוד נטען כי בעוד כתב שהאישום המתוקן שהוגש נגד המערער דומה מאוד לכתב האישום שהוגש נגד עומר, עונשו של האחרון הועמד על 17 שנות מאסר לריצוי בפועל במסגרת הסדר טיעון, בעוד שהמערער נדון למאסר עולם. על כך הוסיף הסנגור כי ראאד, שהיה הדמות הדומיננטית בתכנון ובביצוע העבירה, סירב לעונש מוסכם של מאסר עולם שהוצע לו במסגרת הסדר טיעון, ובעקבות כך הפעילו הסנגורים לחץ על המערער לקבל את ההסדר האמור, מתוך מטרה להביא לסיום הפרשה. בסופו של יום, נגזרו על ראאד 25 שנות מאסר לריצוי בפועל, במסגרת הסדר טיעון. נטען כי הלחץ שהופעל על המערער מטעם בני משפחתו ועורכי דינו ביטל את רצונו החופשי וכי לא טובתו של המערער עמדה לנגד עיניהם אלא הדחיפות בסיום העיסוק בפרשה וסיומם של התיקים המתנהלים. לדעת ההגנה, המדובר במצב של ניגוד עניינים מובנה.

לטענת ההגנה, ניגוד עניינים זה, הינו אינהרנטי לעצם ייצוג כל המעורבים בפרשה על ידי אותו עורך דין, אשר התעורר ביתר שאת שעה ש ראאד סירב לחתום על הסדר הטיעון שהוצע לו. כן צוין כי בתקופה שבה נכרת הסדר הטיעון, המערער היה מטופל על ידי כדורים ולא היה בריא.

מן העבר השני, טענה התביעה הצבאית נחרצות נגד הערעור. התביעה מנתה שורה של סיבות הצריכות להביא, לטעמה, לדחיית הערעור. כך ציינה התביעה כי טרם כיבוד הסדר הטיעון, הסביר בית משפט קמא למערער כי אינו כבול בהסדר הטיעון והבהיר לו כי אל לו להודות בדברים שלא ביצע. בית המשפט קמא אף הקריא למערער את כתב האישום המתוקן, למרות שאין הדבר בבחינת הכרח על פי הצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] תש"ע- 2009, שעה שמדובר בנאשם מיוצג. מכאן כי, לטענת התביעה הצבאית, לא שגה בית משפט קמא עת בחר לכבד את הסדר הטיעון ולהרשיע את המערער על בסיס הודאתו בכתב האישום המתוקן, הודאה מדעת שניתנה לאחר הליך משפטי ארוך. בעניין זה, הפנתה התביעה הצבאית לפסיקה ממנה עולה ההלכה כי הודאת נאשם בפני בית המשפט הינה מחייבת והחזרה ממנה דורשת נימוקים מיוחדים.

בתגובה לטענות ההגנה בדבר ייצוג לא נאות וניגוד אינטרסים, הטעימה התביעה הצבאית כי מדובר בטענה חריגה ביותר, שעל פי הפסיקה תנאי להעלותה הוא קבלת תצהיר מעורך הדין הקודם שיסביר את מניעיו. במקרה הנדון, לא הוצג תצהיר מפיו של הסנגור הקודם, עו"ד אברהם ברדוגו, אלא של עורך דין אחר שנכח בעת שהסנגור הבהיר למערער ולאחיו את תנאי הסדרי הטיעון. כן צוין כי התצהיר שהוגש לבית המשפט הינו לקוני וחסר ואין בו כדי לבסס את טענות ההגנה לקבלת הערעור.

התביעה הצבאית התרעמה על הצגת טיוטת סיכום המשא ומתן בין הצדדים, המהווה מסמך פנימי, לבית המשפט, וטענה כי מדובר בעבירה אתית. לטענתה, במהלך המשא ומתן להסדר הטיעון, הוחלפו בין הצדדים מספר הצעות מתועדות ועניינו של כל אחד מהנאשמים נבחן לגופו במקביל לראיית התמונה הכוללת ובכפוף לקשיים בחומר הראיות. עוד טענה התביעה, כי ניתן להצביע על מדרג בין הנאשמים כתוצאה ממערך היחסים והכוחות בין הדמויות, תרומתם להתרחשות העבירה ובשים לב כי המערער הוא זה אשר הודה ושיחזר את הנעשה. בסיכומיה, דחתה התביעה כל טענה של לחץ מצידה על מי מהמעורבים וציינה כי אף הסנגוריה לא שיקפה קושי במערכת המשפחתית הפנימית בשכנוע אחד הנאשמים לקבל על עצמו אחריות. כן צוין כי בתחילת המשא ומתן נשאל עו"ד ברדוגו האם ביכולתו לייצג את כל המעורבים בפרשה ללא ניגוד אינטרסים, שאלה לה השיב בחיוב. ואכן, במהלך שנה וחצי בהם ייצג עו"ד ברדוגו את המעורבים בפרשה בשלוש ערכאות שונות, לא עלתה טענה של ניגוד אינטרסים.