פסק-דין בתיק ע' 3443/09

הנשיא אל"ם א' משניות:

א. כללי

ביום 31 במאי 2009 נתפס ע"י משטרת ישראל פטיש אוויר השייך למשיב. כחודשיים לאחר מכן, ביום 5 באוגוסט 2009, לאחר שפנייתו של המשיב למשטרה (תחנת מעלה אדומים) לא נענתה, פנה המשיב לבית משפט קמא וביקש את סעדו. ימים אחדים לאחר מכן ניתנה החלטה ובה התבקשה המשטרה לפרט עניינים שונים הקשורים לתפיסת החפץ, ואילו התביעה התבקשה להגיב עניינית לבקשה. ככל הנראה, קשיי תקשורת מנעו העברת ההחלטה למשטרה, ואילו התביעה טענה לחוסר סמכות, ונמנעה מלהתייחס באופן ענייני לטענות המשיב.

בדיון שנערך ביום 15 באוקטובר 2009 מסר התובע כי נמסר לו מהמשטרה שהחפץ התפוס חשוד כגנוב, אולם הוא לא הביא את תיק החקירה ולא יכול היה להשיב לשאלות בית המשפט. לדבריו, נמנע מלהביא עמו את תיק החקירה, בשל טענתו לחוסר סמכות. בית המשפט הורה להביא את התיק למועד קרוב אחר, ושוב נמנעה התביעה מלהביא את תיק החקירה. בסופו של דבר, ביום 2 בנובמבר 2009 ניתנה החלטת בימ"ש קמא, והשופט הנכבד קמא קבע כי בהיעדר התייחסות עניינית של המשיבים, הוא מורה על השבת החפץ למשיב, תוך שהוא מעכב את ביצוע ההחלטה, בכדי לאפשר לתביעה לערור על ההחלטה.

בימ"ש קמא ציין בהחלטתו כי שאלת סמכותו לדון בבקשות מעין אלה הוכרעה בעבר בבימ"ש קמא, ואף הוכרעה בפסק דין מפורט של בימ"ש זה בעניין כרשאן (עד"י 2768/09), אשר בו קבע חברי כב' השופט לקח כי קיימת סמכות לבתי המשפט הצבאיים לדון בבקשות להחזרת חפצים תפוסים. על החלטה זו הגישה התביעה ערעור מפורט ונימקה בהרחבה את עמדתה, ולפיה טעה בימ"ש קמא בהחלטתו. נוכח השאלות העקרוניות שעלו בפרשה זו, נעתרתי לבקשת התביעה להרחיב את מותב השופטים שדן בתיק, ולכן התיק נשמע בפני מותב תלתא, אף שניתן היה לדון בו בדן יחיד.

להלן אביא בקצירת האומר את העקרונות שנקבעו בעניין כרשאן, אפרט את טענות הצדדים, ואדון בטענות העקרוניות שהוצבו לפתחנו. אוסיף עוד כי תהליך הכתיבה של פסק הדין היה ממושך למדי, ובמהלכו לובנו סוגיות משפטיות סבוכות בין שופטי ההרכב. התהליך היה דינמי, ובכמה פסקאות מתוך פסק הדין גרסה קודמת פינתה מקומה לגרסה חדשה. נדמה לי שיש בכך, כמו גם בעובדה שבסופו של דבר לא הצלחנו להגיע להסכמה פה אחד, כדי ללמד על המורכבות של הנושא שנדון בפסק דין זה. בסופו של יום אין לי אלא להודות לחבריי להרכב, על ההפריה המחשבתית, ועל ההערות המועילות שבזכותן הדברים בהירים יותר מכפי שהיו בתחילה. 

ב. פרשת כרשאן

בפרשת כרשאן, נדון עניינו של אדם שהורשע בעבירות תעבורה חמורות, ובימ"ש קמא הורה על חילוט הרכב לצורך השמדתו, בהיותו רכב שהוצאה עליו הוראת איסור שימוש, בנוסף לרכיבי ענישה נוספים שהשית על אותו אדם, כרשאן שמו. על קביעתו של בימ"ש קמא בעניין החילוט הוגש ערעור, ובית משפט זה דן בהרחבה בשאלת הסמכות העקרונית של בתי המשפט לדון בעניינים של תפיסה וחילוט טובין, תוך שהוא משווה בין ההסדר החוקי בישראל, כפי שנקבע בפרק הרביעי לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפסד"פ), ובין המצב המשפטי באזור, אשר מוסדר בסעיפים 80 - 80ב לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970 (להלן: הצו).

לא למותר לציין כי בינתיים נכנס לתוקפו הנוסח המשולב של הצו, אשר שינה את מספור הסעיפים, וכיום מדובר בסעיפים 60 - 66, אשר מהווים את סימן ד' לפרק ג' של הנוסח המשולב. עם זאת, מאחר ופסק דין זה מתייחס להחלטות קודמות שניתנו בהתאם למספור הסעיפים על פי הנוסח הקודם של הצו, גם אזכור הסעיפים בפסק דין זה יהיה בהתאם לנוסח הקודם של הצו, אולם בחלקים אחדים של פסק הדין אציין בסוגריים את המספור הנוכחי לפי הנוסח המשולב.

בכל אופן, ההשוואה האמורה הביאה את בית המשפט למסקנה כי "... ההסדר הקיים באזור הינו הסדר לקוני, המנוסח באופן בעייתי, ומותיר לקונה באשר להסדרים שונים הנוגעים לתפיסה וטיפול בטובין שנתפסו...", ולכן יש להשלים את החסר ע"י אימוץ העקרונות הנהוגים בישראל, ושלושה טעמים בדבר: הטעם האחד הוא מניעת אפליה ומניעת פגיעה בעיקרון השוויון בין תושבי האזור ובין תושבי ישראל; הטעם השני נוגע לחזקה לפיה תכלית דבר חקיקה היא להעניק סמכות שפיטה לרשות השופטת ולא לשלול אותה: "תוצאה לפיה אין לבית המשפט סמכות לדון בסכסוך בין אזרח לרשות בנוגע לטובין שנתפסו במסגרת סמכויות תפיסה שהופעלו, אינה מתיישבת עם חזקת התכלית האמורה ועם עקרונות משפט מקובלים, ופוגעת בשלטון החוק", כלשונו של כב' השופט לקח; והטעם השלישי הינו טעם מעשי: "... שיקולים מעשיים של מתן אפשרות פניה לרשות השופטת באזור, לה היכרות ומומחיות מיוחדת באשר למשפט הפלילי ולהליכים הנלווים לו באזור, מצדיקים כי ייקבע שלבתי המשפט באזור סמכות לדון בכל סוגיה הנוגעת לתפיסה וחילוט של טובין".

בסופו של דבר, בא בית המשפט למסקנה כי יש להחיל באזור את ההוראות החלות בישראל, כמפורט בפקודת סדר הדין הפלילי האמורה, ובהתאם להוראות אלה, החליט לקבל את הערעור, לבטל את חילוט הרכב ולאפשר למערער לקבל את הרכב לרשותו בכפוף למילוי תנאים אחדים שפורטו בהחלטה. כאמור, בימ"ש קמא (כב' השופט דהאן), ראה להסתמך על החלטה זו, כאשר החליט להורות על החזרת החפץ התפוס לבעליו.

ג. טענות הצדדים

הפרקליט המלומד שייצג את התביעה הצבאית, כתב את הודעת הערעור בפירוט רב, אולי רב מדי, וגם טען בפנינו את תמצית טענותיו. הטיעון המרכזי בדבריו הוא כי בדיני האזור קיימים למעשה שני מסלולים נפרדים ושונים זה מזה בכל הנושא של תפיסת טובין: המסלול האחד הייחודי לאזור, הוא המסלול המנהלי, הנתון להחלטת מפקד כוחות צה"ל באזור, אשר מוסדר בסעיף 80 לצו (סעיפים 60 - 64 בנוסח המשולב), ועוסק בתפיסת חפצים וחילוטם בשלב שלפני הגשת כתב אישום או כאשר כלל לא מוגש כתב אישום; ואילו המסלול השני הוא המסלול הפלילי, שנתון לסמכות בית המשפט, אשר מוסדר בסעיף 80א לצו (סעיף 65 לנוסח המשולב), ועוסק בחילוט לאחר הרשעה, כחלק מההליך הפלילי, בדומה לדין בישראל.

לטענת הפרקליט, במסלול המנהלי סמכותו של בית המשפט מוגבלת רק לשני מצבים, ואין בלתם: המצב האחד, כאשר יש תביעות סותרות לחזקה בטובין, לאחר שהסתיימה עילת התפיסה, בית המשפט אמור להכריע במחלוקת, בהתאם להוראות סעיף 80(ד) לצו (סעיף 63 בנוסח המשולב); המצב השני הוא כאשר אדם שלא היה מעורב בביצוע העבירה טוען לבעלות על טובין שנתפסו ופונה לבימ"ש, אולם סמכות בית המשפט במצב זה מותנית בכך שהמפקד הצבאי הורה קודם לכן על חילוט הטובין, שאם לא כן - אין סמכות לבית המשפט, וכל זאת, בהתאם לאמור בסעיף 80ב לצו (סעיף 66 לנוסח המשולב). לכן, משלא ניתנה בנסיבות שלפנינו הוראת חילוט ע"י המפקד הצבאי, לא הייתה כלל סמכות לבית המשפט לדון בבקשת המשיב להחזרת החפץ התפוס.

בהמשך ההודעה מפרט הפרקליט את טענותיו ביחס להלכת כרשאן, אשר לטענתו לא נדרשה לצורך הכרעה בעניין הספציפי שנדון שם, שאין חולק כי הייתה בו סמכות לבית המשפט להורות מה ייעשה ברכב התפוס, מפני שהוראות בית המשפט ניתנו לאחר הרשעתו בפלילים של המחזיק ברכב. הפרקליט מוסיף וטוען כי לא ניתנה לצדדים הזדמנות להשמיע טיעוניהם, בסוגיה העקרונית של השלמת הלקונה החקיקתית, בדרך של השוואת הדינים לדין בישראל. לעצם העניין, טען הפרקליט כי אין מדובר כלל בלקונה, אלא בהסדר חקיקתי שונה בחלק מהפרטים, וכי עצם קיומו של הבדל בין הדין באזור לדין בישראל, אשר נובע בין היתר מהמעמד הסטטוטורי והביטחוני המיוחד של האזור, אין בו כשלעצמו כדי להצדיק אימוץ פסיקתי של נורמות מהדין בישראל.

לעומת זאת, הסנגור טען כי אין לשנות מהלכת כרשאן, וכי הרשויות נהגו שלא כדין כאשר עכבו בלא הצדקה את החפץ התפוס, תוך גרימת נזק כספי רב למשיב, ולכן נדרשה התערבותו של בית המשפט, כדי להגן על המשיב מהתעמרותם של השלטונות. לא למותר לציין לעניין זה, כי לאחר מועד הדיון וקודם שהסתיימה כתיבת פסק הדין, הודיעה התביעה כי החפץ התפוס הוחזר לבעליו. למרות זאת, בקשו הצדדים כי תינתן החלטה בשאלות העקרוניות שעלו בפרשה זו.

ד. האם מדובר בלקונה?

השאלה הראשונה שעלינו לשאול את עצמנו היא האם אכן מדובר בלקונה שיש צורך להשלימה על דרך של אימוץ פתרונות חקיקתיים ממקום אחר, או שמא לפנינו הסדר חקיקתי שלם, שגם אם הוא שונה בפרטים אחדים מההסדר המקביל בישראל, עדיין אין מדובר בחסר שמחייב השלמה. כי זאת לדעת: "... לקונה קיימת במקום שהסדר משפטי הוא בלתי שלם, וזועק להשלמה, וכאשר אי שלמות זו נוגדת את תכליתו של ההסדר... חשוב להבחין בין קיומו של 'חסר' בחוק לבין הסדר שלם בחוק שאינו תואם את המדיניות הרצויה על פי עמדת הטוען. חשוב לזכור את האבחנה הבאה, ולהחילה לא רק בשיח המשפטי, אלא גם בהפעלת סמכויותיה של הרשות הציבורית בחיי המעשה..." (בש"פ 4972/07 עאטף פואז נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 4807, עמ' 4816).

חברי השופט לקח, סבור כי המצב המשפטי באזור הוא כי אין סמכות לבית המשפט לדון בסכסוך בין אזרח לרשות ביחס לטובין שנתפסו במסגרת סמכויות תפיסה שהופעלו, וכי מצב זה אינו מתיישב עם עקרונות משפט מקובלים, אינו ראוי ומהווה פגיעה בשלטון החוק. לכן לדידו מדובר בלקונה שיש להשלימה ע"י אימוץ העקרונות של הדין בישראל, באופן שייקבע כי קיימת סמכות לבתי המשפט הצבאיים, לדון ולתת סעדים בנושא זה. דא עקא, כפי שיפורט להלן, עיון בהוראות הרלבנטיות בתחיקת הביטחון, מגלה כי יש גם יש סמכות לבתי המשפט הצבאיים לדון במחלוקת שבין האזרח לרשות בענייני תפיסה וחילוט, אף כי בדרך שונה מזו שנקבעה בחוק בישראל.