פסק-דין בתיק ע' 2583/10

המשנה לנשיא אל"ם נ' בנישו :

הערעור הנוכחי מתרכז בשאלה אחת והיא מה היה היסוד הנפשי של המערער עת שימש כנהג הרכב ממנו נורו היריות הקטלניות לעבר עידו זולדן ז"ל (להלן: המנוח).

כתב האישום

כתב האישום עליו נתן המערער את הדין כלל בגרסתו האחרונה שישה פרטי אישום, חברות בפעילות בחוליה צבאית, במסגרתה תכננו חברי החוליה לבצע פיגועים לעבר מטרות ישראליות, ירי לעבר היישוב קדומים (שתי עבירות), סחר בציוד מלחמתי, קשירת קשר לרצוח אזרחים ישראלים וגרימת מוות בכוונה.

לנוכח הטענות הממוקדות שנשמעו בערעור, אין צורך לפרט מעבר לכך בנוגע לפרטי האישום השונים, למעט עבירת גרימת המוות.

בפרט אישום זה נטען כי בתאריך 19.11.07 נפגשו המערער וחבריו דאפר ברהם (להלן: דאפר) ו שאדי ג'ומעה (להלן: שאדי) וסיכמו לבצע פיגוע ירי לעבר כוחות הביטחון או לעבר יישוב ישראלי. לצורך זה, הביא דאפר נשק מסוג קרלו והמערער הביא כדורים. בהמשך, הציע המערער כי השלושה יבצעו פיגוע ירי לעבר כלי רכב ישראליים הנוסעים על הכביש הראשי באזור פונדוק. חבריו הסכימו להצעה זו. סמוך לשעה 23:00, הגיעו השלושה לאזור והחלו נוסעים על הכביש במהירות נמוכה. משהבחינו ברכב חולף, שהיה נהוג על ידי ישראלי, הורה דאפר למערער, שנהג ברכב, לנסוע לכיוונו. המערער החל לעקוף את הרכב הישראלי וכשהתקרבו אליו ממרחק של כמטר ניסה דאפר לירות לעברו, אך ללא הצלחה. הסתבר כי המחסנית הוכנסה במהופך לתוך בית המחסנית. דאפר הפך את המחסנית והשלושה חזרו לצומת, שם ערבו לרכב ישראלי נוסף.

לאחר מספר דקות, הגיע המנוח ברכבו. המערער נסע אחריו והחל עוקף את הרכב. כאשר הגיע למרחק של כשלושה מטרים, ירה דאפר לעבר הרכב כתשעה כדורים. כתוצאה מירי זה נהרג המנוח. לאחר ביצוע הפיגוע ברחו המערער וחבריו לכפר קדום, הסתירו את הנשק ואת הרכב ואספו את התרמילים.

פסק הדין של בית משפט קמא

בית משפט קמא ראה להרשיע את המערער בעבירה זו של גרימת מוות בכוונה.

גם בבית משפט קמא נסוב הדיון בפרט אישום זה סביב השאלה האם התגבשה בלב המערער הכוונה לגרום למוות. בית המשפט קבע כי המערער היה חבר בחוליה צבאית ביחד עם חברו דאפר, חוליה אשר נועדה לבצע פיגועים. השניים אף תכננו לגרום למותם של אזרחים. עוד קבע בית המשפט כי עובדות האירוע כולן מלמדות על כוונה לגרום למוות. בעניין זה, הדגיש בית המשפט את תכנונם של השלושה להשיג נשק נוסף מסוג קלאצ'ניקוב ואף התנהגותו של המערער לאחר מעשה, כאשר פנה לאחר על מנת להדפיס כרוז ובו נטילת אחריות לרצח. עוד הפנה בית המשפט לאמרותיהם של המערער וחברו דאפר בעניין תכנון הפיגוע, עקיפת הרכב הראשון והניסיון הבלתי צליח לירות לעברו, ועצם הירי במנוח כנסיבות המלמדות על כוונה כאמור.

לנוכח הרשעת המערער בפרט אישום זה ובשלוש עבירות נוספות גזר בית משפט קמא על המערער מאסר עולם ועוד שבע שנים.

טיעוני הצדדים בערעור

בערעור, מעלה הסנגור שורה של טענות, מתוכן הוא מבקש כי נקבע שלא ניתן להגיע למסקנה החד משמעית שהמערער התכוון לגרום למותו של המנוח.

נעמוד על עיקר טענותיו של הסנגור. ראשית, הפנה הסנגור לעובדה כי מספר פעמים בעבר ביצעו השותפים ירי בלתי ממוקד לעבר מטרות ישראליות כלליות. מכאן ביקש הסנגור להסיק כי אין בעובדה שהשלושה יצאו לבצע פיגוע, כהגדרתם, כדי ללמד שהתכוונו לגרום למוות דווקא. עוד הפנה הסנגור לראיות בתיק ובעיקר לאמרותיהם של המערער וחברו דאפר. הסנגור סקר בטוב טעם את האמרות ויתר התבטאויותיהם של המערער וחברו בחקירתם והוא מבקש להיתלות בגרסתם כי "יצאנו בכוונה לירות באוויר, סיכמנו אני ודאפר שנירה באוויר על מנת שהצבא יבוא לכפר ויהיו בעיות והתנגשויות. לא רצינו לרצוח" (מתוך תמלול שחזור שערך המערער בתאריך 31.12.07). הסנגור הצביע על כך כי גרסה זו הושמעה על ידי המערער הן בהארכת מעצרו והן בשחזור, דהיינו בשתי ההזדמנויות שניתנו למערער לדבר שלא במסגרת חקירה פרונטאלית על ידי שוטרים. כן הפנה הסנגור לדבריו של דאפר, אשר משך כל חקירתו מתחילתה ועד סופה חזר על גרסה זהה. דאפר אף ציין כי מאחר שחשש שהקורבן יראה את פניו בעת הירי סובב את ראשו, דבר שהביא לכך שהנשק הוטה כלפי מטה והכדורים נורו בטעות לעבר הקורבן ולא באוויר, כפי שתוכנן מראש (שיחזור שערך דאפר ביום 29.11.07).

הסנגור הוסיף וטען כי גם אם נדחה את גרסתו של דאפר, לפיו ירה בטעות בקורבן, הרי שאין בכך כדי להשפיע על קביעת הלך רוחו של המערער, שכן גם אם דאפר שינה את התוכנית עליה סוכם מראש והחליט לירות לעבר המנוח, הדבר נעשה ללא ידיעת המערער שכוונתו נותרה כשהייתה, היינו לבצע ירי הפחדה.

לאור כלל האמור, סבר הסנגור כי היה על בית משפט קמא לקבוע שהמערער פעל מתוך אדישות בלבד ולהרשיעו בהתאם בעבירה של הריגה.

לחילופין, אם ידחו טענותיו נגד הכרעת הדין, ביקש הסנגור כי יופחת עונשו של המערער באופן שיבוטל מאסרו הקצוב ויועמד על מאסר עולם בלבד. זאת מן הטעם שעל דאפר, אשר הורשע בביצוע הירי גופו, הוטל עונש מאסר עולם ללא עונש נוסף.

התביעה הצבאית סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. לטעמה, אל מול הצבר העובדות המלמדות על כוונה, אין לייחס חשיבות לאמירות המזכות של דאפר, אשר אך טבעי כי במהלך חקירתו ינסה להרחיק את עצמו מן העבירה. עוד טען התובע כי דבריו של המערער ברוח גרסתו של דאפר נמסרו בשלב מאוחר מאוד של החקירה. התובע סבר כי אין כל הגיון בכך שפרט כה מהותי יימסר על ידי המערער בשלב מאוחר בחקירה, במיוחד שגרסאותיו הראשונות מלמדות על כוונה ברורה לגרום למוות. עוד הדגיש התובע את התנהגות המערער לאחר האירוע, כאשר אין לנו כל ראיה לכך שהמערער הופתע מהרצח, הביע חרטה או התייחס אליו באופן שלילי, אלא להיפך, הוא עשה מאמצים לקחת אחריות על המעשה.

היסוד הנפשי של המערער