פסק-דין בתיק ע' 2425/05

הנשיא אל"ם ש' גורדון :

היש בשתיקת נאשם במשפטו, היינו הימנעותו מלהעיד בפרשת ההגנה, כדי להוות "דבר-מה נוסף" להודאה אשר מסר במהלך חקירתו? שאלה זו עומדת במוקד ערעור זה והיא המצריכה הכרעתנו.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין

המשיב בתיק זה נעצר עוד ביום 31.7.03, ומשהושלמה חקירתו הוגש נגדו כתב אישום אשר ייחס לו שורה של עבירות ביטחוניות, ובהן: חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, נשיאת משרה וביצוע שירות עבור התאחדות כאמור, קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, ניסיון לגרימת מוות בכוונה, סחר בציוד מלחמתי ועוד.

כבר עתה ניתן לומר כי כתב האישום האמור התבסס, בעיקרו, על הודאת המשיב בחקירתו, הגם שעיון ברשימת עדי התביעה ילמד כי נסמך הוא אף על אמרותיהם של שניים נוספים, אשר בעת הכנת כתב האישום היו נתונים במעצר.

משכפר המשיב באישומים שיוחסו לו, נדחה התיק להוכחות. מסיבות שונות ומשונות לא הייתה התקדמות של ממש בתיק זה, עד שביום 9.1.05 פנה הסנגור וביקש לשחרר את מרשו ממעצר, זאת מאחר והעדים המפלילים שוחררו בינתיים ממעצרם, ולא עלה בידי התביעה להשיגם. בעקבות כך, הודיע התובע הצבאי כדלהלן:

"התביעה מוכנה לוותר על שני העדים. אבקש שאמרות הנאשם יוגשו בהסכמה."

בתגובה מסר הסנגור:

"אני מסכים להגיש את אמרות הנאשם בכפוף לצורך בתוספת ראייתית. אני לא מסכים לתוכן האמרות. אני שומר לעצמי את הזכות להעיד את הנאשם במסגרת פרשת ההגנה."

התובע הצבאי היה נכון לקבל עליו את הסייג שהציבה ההגנה, וכך הצהיר:

אני מסכים שהאמרות יוגשו בכפוף לצורך בתוספת ראייתית. אבקש להגיש את האמרות בהודעה. לאחר הגשתן, התביעה תכריז אלה עדיי."

למחרת היום, בהתאם להסכמה האמורה, הגישה התביעה לביהמ"ש ארבע אמרות שמסר המשיב במהלך חקירתו (ת/1-ת/4).

ביום 27.2.05, מועד אשר נקבע לקיום פרשת ההגנה, הודיע ב"כ המשיב כי מרשו מוותר על קיומה של זו. ביהמ"ש מיהר להבהיר למשיב ולבא-כוחו כי אי-העדת המשיב עלולה לשמש תוספת ראייתית. על כך השיב הסנגור:

"אנו מודעים לכך ובכל זאת מוותרים על פרשת ההגנה. אבקש דחייה לתקופה של כשבועיים והתיק יסתיים בהסדר."

יום רדף יום ודחייה רדפה דחייה, עד אשר הודיעה התביעה הצבאית, ביום 5.5.05, כי מבקשת היא שתינתן הכרעת דין בתיק, על יסוד סיכומים אשר יגישו הצדדים. כזאת נעשה, וביום 15.8.05 ניתנה הכרעת הדין, במסגרתה זוכה המשיב מכל אשמה.

לבקשת התביעה עוכב שחרורו של המשיב לצורך הגשת ערעור, ומשהוגש - הזדרז ביהמ"ש לקובעו ללא דיחוי.

קודם שאבוא לדון בטענות הצדדים, דומה כי ראוי לעמוד מקרוב על נימוקיו של ביהמ"ש קמא לזיכוי המשיב מכל אשמה, אשר פורטו בהרחבה ניכרת בהכרעת הדין.

נימוקי הכרעת הדין

כבר בפתח הדברים ראוי לציין כי בפסק דינו המעמיק והיסודי, סקר ביהמ"ש, בכישרון ובטוב-טעם כהרגלו, אותן סוגיות עיקריות הצריכות לענייננו, תוך בחינת הפסיקה ודעות מלומדים, במשפט הישראלי כמו גם במשפט הזר. בין אלה בחן  ביהמ"ש את השאלה כלום ניתן לסמוך כלל הרשעה על הודאת נאשם, מהותה של דרישת ה"דבר-מה נוסף" ובעיקר בחן הוא את ההשלכות שיש ליתן לשתיקתו של נאשם במשפטו.