פסק-דין בתיק וע 501/06

1.       ערר לפי סעיף 20 כ"ג(ה) לחוק המים, תשי"ט - 1959 (להלן - " חוק המים"), על החלטת בית משפט השלום בקריות ( כב' השופטת גב' א' קנטור) מתאריך 28.12.05, בתיק ב"ש 2450/05.

          בהחלטתו שבערעור דחה בית המשפט קמא בקשת העוררת לדחות תחולתו של צו האוסר עליה להמשיך להזרים שפכין לנחל הנעמן החל מיום 30.9.05.

2.       הערר שבפני, אשר הוגש בתאריך 6.1.06, הוא הערר השני המוגש לבית משפט זה באותו עניין. ערר קודם נדון בפני חברי, כב' השופט ר' סוקול בתיק ב"ש 2985/05, ועובדות המקרה תוארו בפרוטרוט בהחלטתו מיום 22.11.05, ולהלן אביא אפוא את העובדות בתמצית.

3.       העוררת הנה חברה אשר בבעלותה מפעל להלבנת סיבי כותנה באזור התעשייה "מילואות", המצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מטה אשר.

          כנגד העוררת ומפעלים נוספים, הפועלים באזור התעשיה מילואות, הוגש בתאריך 3.10.04 כתב אישום בגין הזרמת מי שפכין מזהמים ממתקן טיהור שפכים מילואות (להלן - " מט"ש מילואות") לנחל נעמן (ת.פ. (קריות) 1880/04). בכתב האישום, שלאחר מכן תוקן, מיוחסות לעוררת עבירות לפי סעיפים 20ב(א) ו- (ב) לחוק המים, שעניינם "איסור זיהום מים".

          בתאריך 10.2.05 הגישה המשיבה לבית המשפט קמא בקשה לפי סעיף 20כ"ג(א) לחוק המים, בה עתרה, בין היתר, לכך שיינתן צו, המורה לעוררת ולמפעלים הנוספים באזור התעשיה לפעול למען חלוקת מט"ש מילואות, ולהתחיל לטפל כל אחד בשפכיו באופן עצמאי. כמו כן, עתרה המשיבה לכך, שיינתן צו המורה לעוררת להקים מתקני קדם טיפול לשפכי העוררת באופן מיידי, ולהפסיק את הזרמת השפכין לנחל הנעמן לא יאוחר מיום 1.10.05. לחילופין ביקשה המשיבה, כי בכפוף לקבלת היתר הזרמה מנציב המים והוועדה המייעצת, יורה בית המשפט, כי העוררת תורשה להזרים לנחל הנעמן, החל מהתאריך האמור, רק שפכין שיעמדו באיכויות שנקבעו ע"י "וועדת ענבר", ולמעט מלחים. 

          בית המשפט קמא ( כב' סגן הנשיא, השופט א' מגן) דן בבקשת המשיבה (ב"ש 276/05), ובמהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה החל מיום 30.9.05 תפסיק העוררת להזרים שפכיה לנחל הנעמן. עוד הוסכם, כי לעוררת, ולכל יתר המשיבים באותה בקשה, תשמר הזכות לפנות לבית המשפט ולבקש להאריך התקופה עליה הוסכם, וזאת אם תיווצרנה נסיבות אובייקטיביות המונעות עמידה במועד עליו הוסכם.

4.       בתאריך 27.9.05 הגישה העוררת בקשה לדחיית מועד כניסת צו בית המשפט לתוקף. המבקשת טענה כי היא עושה מאמצים לשיפור איכות השפכים, ועל כן ביקשה אורכה בת שמונה חודשים ביחס לארבעה ממדדי איכות השפכים ואורכה בת 16 (שישה עשר) חודשים ביחס לשני מדדים אחרים. לטענת המבקשת, התקיימה נסיבה מיוחדת שאינה תלויה בעוררת, המצדיקה כניסת הצו לתוקף, והיא, שבבריכת השפכין שהועברה למבקשת ממט"ש מילואות, התגלתה בוצה, ועל כן נדרש למבקשת פרק זמן נוסף לשם ייצוב איכות מי הבריכה.

          בתאריך 10.10.05 דחה בית המשפט קמא את בקשת העוררת, באשר לא מצא במציאת הבוצה בקרקעית הבריכה נסיבה בלתי צפויה ומפתיעה. כמו כן, ציין ביהמ"ש כי הבקשה, אשר הוגשה רק ערב כניסת הצו לתוקף, דלה בעובדות ובתאריכים, ולמשל כלל אינה מציינת מתי נתגלתה הבוצה בבריכה.  ביהמ"ש דחה את בקשת העוררת בהדגישו כי הגיעה העת לטפל בזיהום שנוצר בארצנו, וכי על הנסיבות המצדיקות את המשך הזיהום להיות כבדות משקל.

5.       ביום 16.10.05 הגישה העוררת ערר על החלטה זו, הוא הערר שהוגש בתיק ב"ש 2985/05, ואשר, כאמור, נדון בפני חברי, כב' השופט ר' סוקול. בהחלטתו נעתר בית המשפט לבקשת העוררת, ועיכב את ביצועה של החלטת בימ"ש קמא.

          בערר שהוגש אז, שבה העוררת וטענה כי הבוצה אשר התגלתה בקרקעית הבריכה השפיעה לרעה על ריכוז החומרים הרעילים בשפכיה, ועל כן היא זקוקה ל-12 חודשים נוספים להקטנת היקף השפעתה על השפכים.  טענה נוספת שהעלתה העוררת היתה, שהתברר לה שלא תוכל לעמוד בדרישת התקן שנקבעה ע"י וועדת ענבר, בנוגע לערכי ה- COD(ובעברית: צח"כ - צריכת חמצן כימית, המושגת כתוצאה מתהליכי חמצון ישירים), ומשכך מבקשת היא ארכה לנקוט בפעולות שיאפשרו לה הזרמת שפכיה לים. העברת השפכים לים תתבצע באמצעות צינורות, שכן אין באפשרותה מבחינה כלכלית לפנות השפכים לים במשאיות מיכל. עם זאת, העוררת אישרה כי טרם קיבלה היתר הזרמה לים.

          המשיבה מצדה שבה והתנגדה להארכת מועד כניסתו לתוקף של הצו. לטענתה, גילוי הבוצה אינו מהווה נסיבה בלתי צפויה. כמו כן, אין כל ערובה לכך שבעתיד תוכל העוררת לטייב את שפכיה לפי הקריטריונים שנקבעו על ידי וועדת ענבר, ואף הפתרון שמציעה העוררת להזרמת שפכיה לים - אין בו כדי להבטיח את קיומו של הצו במועד סביר. לטענת המשיבה, העוררת החלה לפעול למניעת הזיהום בשיהוי, ובנוסף, טענה המשיבה כי דחיית מועד כניסת הצו לתוקף יגרום לנזקים הגוברים על הנזק שייגרם לעוררת מסגירת מפעלה.

6.       בהחלטתו מיום 22.11.05, קבע כב' השופט סוקול, כי הוא מסכים עם קביעות בית המשפט קמא, ועל כן אינו מוצא מקום להתערב בהן. עוד קבע השופט סוקול, כי הגם שהעוררת נקטה בפעולות רבות לצמצום הזהום הנובע משפכיה, העוררת עצמה מודעת לכך שלא תוכל לעמוד בחלק מהקריטריונים שנקבעו על ידי וועדת ענבר, כמו למשל הקריטריון של ריכוז ה- COD. כמו כן, ברי שקו התמלחת לים לא יושלם גם בתקופה המוארכת המבוקשת בבקשת העוררת.

          השופט סוקול הוסיף וקבע, כי העוררת לא תוכל לעמוד בהתחייבותה מחודש פברואר 2005, אף בתום תקופת האורכה המבוקשת על ידה, ולא תוכל להביא את שפכיה לרמה הדרושה,  וכי לכל היותר ניתן לבחון האם ניתן להסתפק במתן צו המאפשר המשך ההזרמה במגבלות כלשהן, לא רק לגבי משך הזמן הכולל אלא גם לגבי צמצום משמעותי של הזיהום. על כן, הורה להחזיר עניינה של העוררת לבית המשפט קמא, על מנת שיברר באופן מקיף יותר את הטענות החדשות שהועלו על ידי העוררת לראשונה בעררה, ויבחן השאלות הבאות: (א) האם ניתן להגיע לרמת זיהום מוסכמת, שתאפשר הזרמת השפכין לנחל הנעמן; (ב) האם ניתן לאפשר לעוררת לצמצם הזיהום בלבד עד להשלמת הקמת הצינור אשר יאפשר הזרמת התמלחת לים.

7.       לפיכך, בית המשפט קמא נדרש שנית לעניינה של העוררת, והדיון התמקד בהוראות שניתנו בהחלטת כב' השופט סוקול.

          באשר לשאלה הראשונה, בית המשפט קמא קבע, כי לא ניתן להגיע לרמות זיהום מוסכמות בין הצדדים אשר יאפשרו לעוררת להמשיך ולהזרים מי השפכין לנחל. בעוד שלרוב הערכים מתחייבת העוררת להגיע עד תקופה של כ- 6 חודשים, הרי שלגבי הרכיב COD- אין העוררת יכולה כלל להתחייב כי תעמוד בדרישה לגביו, ובאשר לרכיב החנקן  - אין העוררת יכולה להתחייב כי תעמוד בדרישות לגביו תוך שנה. בית המשפט קמא ציין, כי העוררת ניסתה לתקוף את עצם הבסיס לערכים המומלצים ע"י וועדת ענבר או את עצם תקופתם, אך היא לא הגישה תכנית מפורטת לעניין העמידה בהם.

          באשר לשאלה השניה, בית המשפט קמא קבע, כי לא הוצגה בפניו כל תכנית מעשית לצמצום הזיהום אשר יפחית את הסיכון והנזק לנחל. בעניין זה מציין בימ"ש קמא כי טרם גובשה תכנית עבודה באשר לעמידה בתנאים הנדרשים ביחס לקריטריון ה- COD, שכן רק שבוע עובר לדיון נשלח החומר לבדיקת פריקות ולאור תוצאות הבדיקה תגובש התכנית. כמו כן התייחס בית המשפט קמא לכך שלא הוצג לוח זמנים מספק לעניין הפסקת הזיהום כליל, והוסיף, כי תוכנית המבקשת להזרמת השפכין לים אינה ברת ביצוע בעתיד הקרוב מכמה טעמים, והם, שלעוררת אין היתר הזרמה לים, הצינור עדיין לא הונח ואף לא נתקבלו כל ההיתרים הדרושים לשם הנחתו, מסוף חברת "א.ל.א" אינו פעיל ואף רשויות התכנון טרם קיבלו פנייה או בקשה כלשהי המתייחסת לאותה תשתית.

          אפשרויות אחרות שיאפשרו את הפסקת השפכים לנחל לאלתר, ע"פ בימ"ש קמא, נדחו ע"י העוררת, בנימוק שלא תוכל לעמוד בעלויות, והאפשרות היחידה שנשמעה לעניין צמצום הזיהום הנה הקטנת נפח העבודה מ -7 ימים ל- 6 ימים.

          על כן, בהחלטתו דחה בית המשפט קמא את בקשת העוררת להאריך התקופה לכניסת הצו שניתן ע"י כב' השופט מגן לתוקף, וכן דחה את הבקשה לשינוי הצו או לצמצומו. בית המשפט קמא סבר, שהפסקת הזרמת השפכין לנחל הנעמן לא תביא באופן מיידי לסגירת המפעל, וכי דווקא במצב זה עשויה העוררת למצוא פתרונות להמשך הפעלת המפעל בלא הזרמת השפכים.