פסק-דין בתיק וע 1278/04

1.         העוררת מבקשת להכיר בה כנפגעת פעולת איבה בקשר לארוע בו התפוצץ אוטובוס בירושלים ביום 22.2.04, בגן הפעמון. ישנה מחלוקת בין העוררת לבין המל"ל ביחס לנוכחותה של העוררת נוכחות קרובה לפיצוץ. בטופס התביעה שלה שהוגש למל"ל היא טענה כי היא רצה לעבר האוטובוס אך לא הספיקה להגיע לתחנה. "בינתיים הוא נסע, הגיע לרמזור והתפוצץ". בחדר המיון העוררת טענה כי היא היתה באזור "קרוב לפיגוע" אך במקרה לא נפגעה. היא היתה בחרדה, ובבדיקה בבית החולים נמצא לחץ דם גבוה מהמקובל. כאשר היא עזבה את בית החולים, בו ביום לחץ הדם ירד לרמה הנורמלית והתקינה, וראה סיכום מבית החולים ביקור חולים בירושלים מיום 22.2.04 שסומן נ/2.

2.         העוררת טוענת כי היא עדין סובלת ממצב בתר חבלתי ptsd, ומתסמינים גופניים פתלוגיים, כגון לחץ דם גבוה, סוכרת, טינטון באוזניים וגו'. הוגש חומר רפואי רב היקף משתי קופות חולים בהן טופלה העוררת החל משנות ה-90' של המאה הקודמת. הוגשו גם חוות דעת הן מצד העוררת והן מצד המל"ל, יחד עם תיעוד של בדיקות בשטח הנפשי שבוצעו בעוררת בבית החולים הדסה ירושלים. היקף הסיכומים של ב"כ העוררת רחב ביותר, והשתרע על פני 145 פיסקאות. בחנו את כל החומר הנמצא בתיק. שקלנו את הטיעונים כולם ובדקנו אם אכן הם עומדים במבחן האמת והסבירות, ואם העוררת נפגעה בארוע החבלני, אפילו בדרך ההחמרה, אלא שהגענו למסקנה כי העוררת לא הוכיחה נזק של ממש כתוצאה מהארוע. היא סבלה בעברה מתסמונות שונות וגורמי סיכון רבים באופן שמצבה היום על אף זאת שאיננו שפיר, איננו קשור בארוע החבלני שארע בקירבתה. נפרט את דברינו.

3.         מאחר שבסיכום מבית החולים ביקור חולים מיום הארוע, 22.2.04 הדגש היה על מצב החרדה בו שהתה העוררת ולחץ הדם הגבוה, נדון בשני אלה תחילה. רק לאחר מכן נתייחס לטענה שכתוצאה מהפיגוע העוררת פיתחה מחלת הסוכרת ומחלת הנשימה - אסטמה.

4.         ביחס לחרדה. אין ספק שכל אדם הנוכח במקום בו ארע פיצוץ אוטובוס שבו היו אנשים נפגעים לוקה בחרדה. אנחנו גם סבורים כי כתוצאה מהחרדה היתרה של יום הפיגוע, לחץ הדם של העוררת עלה באופן חריג. ברם, עוד באותו יום לחץ הדם ירד לרמה נורמלית. וראה הדף השלישי המצורף לנ/2, שם נאמר: "לחץ דם ירד לנורמה התקין". בשנת 2004 העוררת טופלה ביחס לחרדה בערך שלוש פעמים. היא לא המשיכה בטיפול הנפשי לטענתה מאחר שהוא לא התאים לה. טענה כזו היא גם העלתה בפני הרופא מטעמה ד"ר בונה. חוות דעתו של ד"ר בונה, אותה בחנו בקפדנות, נשענה כמעט כולה על טענותיה של העוררת. הוא מציין בחוות דעתו כי התסמונות הגופניות מהן סובלת העוררת התפתחו אך ורק לאחר הארוע הטראומטי. בעמ' 2 הוא מציין כי התפתחו בעקבות הארוע יתר לחץ דם, סוכרת והתקפי אסטמה. הוא ממשיך ומציין כי העוררת פנתה למיגוון רחב של רופאים, נוירולוג, אורתופד, אף אוזן גרון ורופאת משפחה שלא מצאו ממצאים אובייקטיביים המסבירים את תלונותיה. בשלב הזה נציין רק שהעוררת סבלה מאסטמה כרונית עוד לפני הארוע החבלני. הדבר מופיע בדפים רבים שנשלחו על ידי סניף גילו של  קופת החולים, ונזכיר רק אחד מהם מיום 30.5.03 שם נרשמה אבחנה של אסטמה כרונית. ברור לנו כי ד"ר בונה לא ידע על היסטוריה רפואית זו של העוררת. ביחס ללחץ הדם שד"ר בונה מזכיר בחוות דעתו, אנחנו מביאים את הענין בשלב הזה של פסק הדין על מנת לקבוע שד"ר בונה לא ידע מספיק מצבה הפיזיולוגי האמיתי של העוררת והוא קבע על פי דבריה שהכל ארע לה בגין הפיגוע החבלני. לחץ הדם, כפי שהוא נמדד בשנת 2005, מספר פעמים למשל היה תקין ורגיל, והכל בדפים של קופת החולים היה תקין ורגיל -  110/120/80. מידיעה שיפוטית זהו לחץ דם נורמלי לאדם מבוגר. כבר הזכרנו כי עוד יום הארוע לחץ הדם של העוררת חזר לקדמותו.

5.         עוד בענין החרדה - ד"ר בונה מביא מדבריה של העוררת בחוות דעתו ומציין כי בעברה בשנת 1994 העוררת נזקקה לטיפול פסיכולוגי עקב פטירה פתאומית של אחד מאחיה. מעבר לכך, הוא מצטט את העוררת השוללת טראומות קודמות או טיפול נפשי קודם. ברם, כאשר העוררת נבדקה על ידי ד"ר זלוטוגורסקי מטעם המל"ל היא מסרה לו שמשנת 2000 עד שנת 2003 היא היתה במצב "לא כל כך טוב" וסבלה מחרדות בגלל מות אמה. בדפים המתעדים מצבה הרפואי של העוררת שנשלחו מקופת חולים לאומית - סניף קרית יובל אנחנו מוצאים כי בשנת 1994 היא סבלה ממצב חרדתי ( Anxiety state) ובדפים שנשלחו מקופת חולים סניף קרית יובל נרשם ביום 22.3.01 שהעוררת סובלת מאישיות דיכאונית כרונית, ובאנגלית נכתב "NOT ELSEWHERE CLASSIFIED". אנחנו מבינים מהתרשומת הזאת כי העוררת לא גילתה לרופאים בשנת 2001 את עברה הדיכאוני משנת 1994. היא גם לא גילתה לד"ר בונה את האבחנה שבשנת 2001. גם לד"ר זלוטוגורסקי העוררת לא גילתה על מצבה הנפשי הבעייתי משנת 1994.

6.         אנחנו מחליטים כי בשל חוסר ידיעתו של ד"ר בונה על מצבה הנפשי הקודם של העוררת, הכולל גם חרדה, הוא הגיע למסקנה מוטעית. אין אנו יכולים להסתמך על חוות דעתו בענין מצבה הנפשי של העוררת. לעומת זאת אנחנו מקבלים את מסקנתו של ד"ר זלוטוגורסקי בכך שתפקודה של העוררת לא ניזוק באופן משמעותי בעקבות הפיגוע. היא מתפקדת בגדר הנורמה. לא נמצאה הפרעה בהליך החשיבה שלה וקשייה הפיזיולוגים שקדמו לארוע ייתכן ועברו הקצנה קלה. הדגש בחוות דעתו של ד"ר זלוטוגורסקי המתיישבת עם החומר הרפואי הרב שצורף לתיק, הוא על השפעה בלתי משמעותית של הארוע על תיפקודה של העוררת.

7.         הן ד"ר בונה והן ד"ר זלוטוגורסקי מציינים בחוות הדעת שלהם כי העוררת זקוקה לטיפול. היא לא קיבלה טיפול ולקחה על עצמה את האחריות של חוסר הטיפול. ד"ר זלוטוגורסקי מציין כי יש לצפות להטבה במצבה עם טיפול עקבי. ד"ר בונה אומר בחוות דעתו בעמ' 5, בקטע השני כי טיפול נפשי גם אם לא יביא להיעלמותה של התסמונת הבסיסית, אשר קבענו שהיתה לה לעוררת עוד טרם הפיגוע, יכול להביא לשיפור בתפקודה. הוא מציין כי הטיפול טרם נבדק. העוררת, כפי שציינו לא התמידה בטיפול כפי שהיתה מחוייבת לעשות. 

8.         מכל האמור לעיל המסקנה הבלתי נמנעת לדעתנו היא שבמצבה הנפשי והגופני של העוררת לא חלה החמרה הראויה למדידה כתוצאה מהפיגוע. היא סובלת מעודף משקל וגורמי סיכון נוספים שתרמו ללא ספק למחלותיה.

9.         עדיין לא התייחסנו לנושא הסוכרת. היא לא נזכרה בפנייתה של העוררת אל הביטוח הלאומי, כפי שהיא לא נזכרה בכתב הערר שהיא הגישה לבית משפט זה. הסוכרת נזכרה בפעם הראשונה בכתב הערר המתוקן שהוגש על ידי עו"ד נון הנכבד. הן בשל כך והן בשל גורמי סיכון בריאותיים רבים מהם סבלה העוררת עוד לפני הפיגוע, אין ביכולתנו להחליט כי מחלת הסוכרת פרצה בעקבות החרדה בה לקתה העוררת ביום הפיגוע. כבר הגענו למסקנה כפי שפורט לעיל כי לא נותר תסמין חרדתי נוסף לתסמין הבסיסי שהיה לה לעוררת עוד טרם הפיגוע. בעניין הפגיעה באוזניים, השמיעה של העוררת נבדקה ביום 19.3.04 והבדיקה היתה תקינה. ביחס לטינטון, לא הוגש חומר רפואי התומך בטענתה של העוררת, ואנחנו כבר הגענו למסקנה שהעוררת נוטה לזקוף קשייה הבריאותיים לנוכחותה באירוע החבלני ולא למצב קודם שהיה.

10.       בא כוחה המלומד של העוררת צרף פרוטוקול של בית הדין למשפחה בעניין פסיקת מזונות

            לעוררת וילדיה. מתוך הנאמר שם אין אפשרות להגיע למסקנה ,כי הסיכסוך  בין בני הזוג

           מקורו במתח בין זוגי מבחינת האישות.

11.        מכל האמור לעיל אנחנו דוחים את הערר.

הפסקה 11 הוקראה היום, 30/6/08, בפומבי, במעמד ב"כ הצדדים.

____________________         __________________    _______________________

קיי בלנש, שופטת (בדימוס)        עו"ד גדעון נתיב, חבר          עו"ד עינת ריזברג-שושני, חברה

        יו"ר הוועדה

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: