פסק-דין בתיק וע 1230/04

1.                  במוצאי שבת 16.2.02, מלווה בשני חברים, יצא העורר, ילד בן 13 בזמן האירוע, אל המרכז המסחרי בקרני שומרון. כאשר הוא שהה בחנות צעצועים, אירע פיצוץ בפיצריה הסמוכה לאותה חנות. ע' ראה חלקי גוף של המחבל המתאבד והיה בהלם, רץ לביתו, וכאשר התגלה שהוא סובל מפצע בחזה כתוצאה מהפיגוע, הוא הובא לחדר מיון, טופל ואף נבדק על ידי פסיכיאטר ילדים שהמליץ כי הוא ישהה בביתו. העורר טוען כי מאז הפיגוע הוא סובל מחרדות, נדודי שינה, פחד מנסיעה באוטובוס, ואף נעזר ב"מלאכים" ששומרים עליו. כפי שהוא טען בפני המומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט, ד"ר שי גור, הוא מרגיש שיש איתו "מלאכים" על אף זאת שהוא איננו רואה אותם או שומע אותם. הוא היום בן 16 שנים.

2.                  ד"ר זלוטוגורסקי, הפסיכולוג הקליני מטעם המל"ל, נתן חוות דעת בקשר לעורר מיום 1.1.04. בשלב הזה ראוי לציין כי לעורר היו קשיי ריכוז ולמידה מילדות. עובדה זו היתה ידועה הן לד"ר זלוטוגורסקי והן לד"ר שי גור, המומחה מטעם בית המשפט. ד"ר זלוטוגורסקי שערכך מבחנים שונים המפורטים בתחתית העמ' הראשון של חוות דעתו, הגיע למסקנה כי לעורר היו קשיים בבית הספר מסוג sustained attention ו- conduct disorder. הוא שלל קיומו של מצב בתר-חבלתי, PTSD. בעמ' 3 לחוות דעתו מציין ד"ר זלוטוגורסקי כי העורר איננו נמצא בתהליך טיפולי או במעקב פסיכיאטרי. עובדה זו איננה נכונה, אלא שאותו טיפול ומעקב נעשה לאחר מתן חוות הדעת ע"י ד"ר זלוטוגורסקי. אני מפנה למכתב ממרכז ייעוץ לנוער בפתח-תקווה מיום 31.10.04 ולמכתבו של הרופא הפסיכיאטר לילדים ונוער, ד"ר סטוסקי, מיום 14.4.04, שנכתב בעקבות התייעצות פסיכיאטרית במרכז לייעוץ לנוער. גם פרטי ההתייעצות מצורפים למכתבו של ד"ר סטוסקי. בשני המסמכים האלה נאמר במפורש כי העורר סובל מ- PTSD בחומרה בינונית בעקבות הפיגוע. ובמכתב מיום 31.10.04 הדבר נאמר בעמ' הראשון בקטע המסומן 7, ובסיכום ההתייעצות הפסיכיאטרית מיום 14.4.04 הדבר נאמר בעמ' 4 למסמך, קרי "ניתן לאבחן PTSD בחומרה בינונית בעקבות חשיפה לפיגוע". אמנם באותו הקטע אומר ד"ר סטוסקי כי בעיות משפחתיות ומשברים אחרים תרמו ללא ספק למצבו של העורר. הוא ממליץ בתחתית עמ' 4 על פסיכותרפיה קבועה במרכז הפסיכיאטרי והמלצה לשקול בהמשך צירופו של העורר לקבוצה טיפולית ב PTSD.

3.                  מובנת עמדת המשיב בתיק זה. מדובר בילד עם התנהגות בעייתית מילדות, חוסר ריכוז וקשיי למידה. היו לו בעבר גם הפרעות בהתנהגות. ברם, בעקבות הפיגוע אפשר לקבוע במידה רבה של וודאות, כי התווספו לכל אלה תסמינים שלא היה לו לעורר מקודם. מדובר בנדודי שינה, בתוקפנות שלא היתה לו לפנים, בחרדות ופחדים שבודאי לא היו לו לפני האירוע. הדברים האלה כולם משתקפים במפורש במכתבו של ד"ר סטוסקי שחובר לאחר התייעצות פסיכיאטרית ובדיקה של כל ההיבטים של אישיותו של העורר.

4.                  אפנה כעת לחוות דעתו של ד"ר שי גור, הפסיכיאטר שהתמנה מטעם בית המשפט. בעמ' 3 הוא מפרט את התסמינים שהוא מצא בבדיקה בראשית שנת 2005, דהיינו 3 שנים אחרי הפיגוע. מדובר בנער שאיננו מתאר ביוזמתו קשיים לימודיים, אלא שכאשר הוא נשאל באופן ישיר יותר על שינוים שחלו בו מאז הפיגוע, התגלו התסמינים של קשיים להירדם בלילות, זיכרון של עשן ושל חלונות שבורים של החנויות בקניון, וסיוטים בהם הוא מנסה להזהיר את חבריו אך איננו מצליח, הוא מרגיש שמתרחש פיגוע ומתעורר בפחד וזיעה. הוא נבהל מרעשים וסירנות של אמבולנסים. קיימת אצלו דריכות מתמדת, אלא שהוא אפילו מגיע לקניון ונוסע באוטובוסים על מנת שלא "לעצור את החיים" כדבריו. אני סבורה שממצאים אלו שוללים התחזות או הגזמה.

5.                  חוות הדעת של ד"ר שי גור מפורטת ואמינה עד מאד. בקטע "הדיון" בעמ' 5 לחוות הדעת, הוא מפרט את המרכיבים העיקריים באישיותו של העורר. המרכיב הראשון הוא ההפרעות המובנות בעורר ושהתגלו עוד בילדותו ובבית הספר, ללא קשר עם הפיגוע. הן רק הוחמרו לאחריו. המרכיב השני הוא תסמין פוסט-טראומטי טיפוסי, אך חלקי שהופיע לאחר הפיגוע, אלא שהוא לא דווח אלא בשלב מאוחר יותר. המרכיב השלישי הוא הפרעות בלתי ספציפיות בחשיבה ובאבחנה. המומחה שואל את עצמו 3 שאלות בהמשך לאותו העמוד. בתחתית עמוד 5 הנ"ל, הוא מגיע למסקנות, שהחשובה בהן היא שאירוע טראומטי מהווה "טריגר" להחמרה של הפרעות פסיכיאטריות קודמות. גם הפרעת קשב מהווה רקע וגורם סיכון להתפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית. בעמ' 6 אומר ד"ר גור כי היו ממצאים נוספים בבדיקתו של העורר המחזקים את קיומם של הפרעת דחק פוסט טראומטית. האחת, שכבר הזכרתי לעיל, היא קיומה של התנהגות תוקפנית שלא היתה לו לפני הפיגוע, וסיוטים ועוררות מוגברת כאשר נוגעים בתכנים טראומטים.

6.                  בקטע "הסיכום" בתחתית עמ' 6, אומר ד"ר גור כי העורר ניסה להמעיט בגילויי המצוקה והדבר מגביר את אמינותו. גם אם ד"ר גור מציין כי אין וודאות ביחס לכמות ההחמרה הנובעת מההפרעה הפוסט טראומטית ביחס לקשיים הקודמים, אלא שאין להבחנה זו משמעות כלשהי בהקשר של קביעת הנכות התפקודית הקשורה בפיגוע, מאחר שבשני המקרים הפיגוע הוא הגורם להחמרה. בשקלול כל המרכיבים הרי שהפיגוע לדעתו של ד"ר גור גרם לירידה בינונית בתיפקודו.

7.                  המסקנה היא שבכל מקרה קיימת החמרה במצבו של העורר כתוצאה מהפיגוע החבלני.

8.                  אני מחליטה כי העורר הוא נפגע פעולת איבה.

עו"ד גדעון נתיב:

אני מסכים.

עו"ד גב' עינת ריזברג-שושני:

אני מסכימה.

ניתן היום כ"ד בכסלו, תשס"ו (25 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים

___________________                 ____________         __________________

קיי בלנש, שופטת (בדימוס)                   גדעון נתיב, עו"ד           עינת ריזברג-שושני, עו"ד

            יו"ר                                                      חבר                              חברה