פסק-דין בתיק וע 1185/03

הערר

זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל-1970 (להלן: "החוק"), לפיה נדחתה תביעתו של מר דוד תשבי (להלן: "העורר") להכיר בו כנפגע פעולת איבה כמשמעותו בחוק.

עיקרי הנסיבות לפי גירסת העורר

באחד מימי חודש אוקטובר 1994 ארע פיגוע חבלני ברחוב דיזנגוף בתל-אביב (להלן: "האירוע",  "הפיגוע", "הפיצוץ"). באותו זמן שהה העורר בחנות הפרחים של משפחתו הממוקמת במרחק של כ- 200 מ' ממקום הפיגוע.

מיד עם השמע הפיצוץ רץ העורר למקום הפיגוע שם היה נוכח בתוצאותיו בכללן מראות של חלקי גופות של נפגעים. העורר חזר לחנות הפרחים.

לאחר שהתעשת החל העורר לחשוש שאביו היה בין נפגעי האוטובוס, חזר למקום הפיגוע והחל לחפש את אביו, במקום הפיגוע ובבתי החולים. (רק) בשעות הערב נקראו בני המשפחה למכון לרפואה משפטית ושם זיהו את גופת האב שהיה בין נוסעי האוטובוס ונהרג בפיצוץ.

האירוע מוטט את העורר, סבל מהפרעות בשינה וסיוטים. הסתגר בבית ופחדים החלו להציף אותו. כל מהלך חייו השתנה, חנות הפרחים נסגרה, ביטל חתונה, החל לחשוש מנסיעה באוטובוס ונהיה אדם מבולבל ובלתי יציב. כיום בקושי מתפקד.

העורר פנה לרשות המאשרת בבקשה להכיר בו כנפגע איבה אולם בקשתו נדחתה.

מכאן הערר.

תמצית טענות העורר

טענת העורר כי יש להכיר בו כנפגע איבה נסמכת על טעמים אלה:

בהיבט המהותי

• העורר היה נוכח בפיגוע.
• באותו פיגוע נהרג אביו של העורר.
• אי הודאות שהיתה בשעות הראשונות אחרי הפיגוע העצימה את הטראומה הנפשית.

בהיבט הראייתי

• סעיף 2 לחוק מקים לטובתו של העורר את חזקת פגיעת האיבה.

תמצית טענות המשיבה

המשיבה אינה חולקת על כך שבמועד הנטען התרחשה פעולת איבה של פיצוץ באוטובוס וכי בפיצוץ אכן נהרג אביו של העורר, אולם המשיבה גורסת כי אין בכך כדי להכיר בעורר כנפגע איבה מהטעמים הבאים:

• העורר לא נכח באירוע. במועד הפיצוץ שהה העורר במרחק של כ- 500 מ' מהמקום והגיע למקום הפיגוע רק אחרי ששמע את הפיצוץ.
• לעורר מצב נפשי קודם לאירוע, ועל פי מסמכי צה"ל אובחן העורר כבעל הפרעות נפשיות משמעותיות עוד קודם לכן.
• על פי המבחנים הנוירופסיכולוגיים, שיתוף הפעולה מטעם העורר היה לקוי.